ביקורת ספר: "למה אני לא מתאבד" (מעין אבן, 2016)

ספר הביכורים של הכותב הצעיר מעין אבן הוא אסופה של 50 הבהובים, כפי שהוא מכנה אותם, שלהם מצורפים 50 איורים מאת 50 מאיירים, שמרכיבים יצירה גדושה ומעניינת, שבמהלך קריאתה מתבהר שהשאלה שבשמו של הספר היא למעשה תשובה

whyI

את מעין אבן – חייל על סף שחרור, מוזיקאי, כותב, קורא שירים מעמיק וביקורתי – פגשתי לראשונה באוקטובר 2015, ברביעיית פלורנטין, כעוד אחד בקהל הרב בהשקת ספר שירים מסוים. בשבעת החודשים שעברו מאז, מעין התקדם בצעדי ענק אל חזית העשייה הספרותית: הוא הפיק והנחה מספר אירועים של כתב העת "הו!" והגיע לרביעיית פלורנטין כיוצר ייחודי ואשף הפקה לארבעת ימי השקת ספרו הראשון למה אני לא מתאבד.

מעין אבן (במרכז) בהשקת הספר

מעין אבן (במרכז) בהשקת הספר ברביעיית פלורנטין

הספר "עוצב לרשת", כדבריו של מעין בראיון שנתן לטלוויזיה בעיצומו של הפסטיבל, בתום יומו השני, שאירח מופע וידוי 4X4 שבו הופיעו ארבעה פרפורמרים במשך 4 שעות. הספר נמצא לקריאה חופשית כאן. הודפסו עותקים מועטים בלבד של הספר ונמכרו במהלך ימי ההשקה.

facebook_1469109743907

למה אני לא מתאבד הוא אסופת הבהובים – קטעים של שירה או סיפורת לירית, אשר רובם התחילו את דרכם כסטטוסים בדף הפייסבוק הפעיל של מעין אבן, שזכו לקריאות ותגובות רבות. ולמה הבהובים? מעין מסביר בפתח הספר:

"הרי זה פירור חי מהנפש, ומובן שלכל אדם
יש כאלה מאות, אבל לאף אדם אחר לא היה
צץ הרעיון הטיפשי הזה, וגם לו צץ – מי מסוגל
לספר הבהוב כזה לאדם אחר? שמעת פעם מישהו
מספר הבהובים? ומאיפה האומץ לספר לך שטות
פנימית כזאת, משהו שהוא בלי ספק לא הרבה יותר
מרשרוש של חשמל סטטי במוח?"
דויד גרוסמן, מתוך שתהיי לי הסכין

כריכת הספר שחורה עם אותיות לבנות, המלה המרכזית של שם הספר היא "מתאבד". במבט ראשון זה נראה מצמרר כמכתב התאבדות, אך לאחר קריאה מדוקדקת בספר והקשבה לשיחה מעמיקה ומבהירה של מעין עם מראיינו הטלוויזיוני, שעשה עבודה נפלאה, אני בטוחה, שבסופו של חשבון, שקול הכוחות של וקטור המוות ווקטור החיים נוטה לכיוון הנכון. וּלְמַה הדבר דומה? למקרה בו ילד הולך על מעקה שמצדו האחד המדרכה ממנה טיפס ועלה ומצדו השני – תהום. אמו רואה זאת ומונחית חוכמת האינסטינקטים, נאלמת דום פן תזיק ומייחלת שיחזור למדרכה.
"אחות-מרחם-אם-אחרת" כותב מעין בדף הפייסבוק שלו על ידידה קרובה. הקריאה האינטימית, החוזרת והמשננת שלי בספר הכן הזה – "הדגל של הספר הוא חתירה לכנות" מהראיון המחכים – המישיר מבט אמיץ בעיניהם של החיים, המוות והקורא, עושה את מעין אבן ל-"בני-מרחם-אם-אחרת".

בספר 50 הבהובים כתובים, המעוטרים באיורים של 50 יוצרים ויוצרות, המתכתבים, משחקים עם הקטעים, וליתר דיוק – משלימים – המילה שהוצעה ע"י המראיין ואומצה ע"י מעין – אותם. האיורים – היוצרים פסיפס אמנותי עשיר ומורכב – היו תלויים בגודל מלא על קירות האולם של רביעיית פלורנטין והיוו תערוכה קבועה בכל ימי ההשקה.

הנה אחד האיורים המרהיבים:

טלי גנשפט

איור: טלי גנשפט

וזהו דבר חסר תקדים: מעין אבן, בן 22, פנה ל-50 יוצרים לפחות, שהצליחו להתחבר לקטעי הספר. מי מאתנו מכיר 50 אמנים פעילים? מעין – בוגר מחזור 2012 של "תלמה ילין" – בית ספר תיכון לאומנויות, הנמצא בגבעתיים, שבזכות ייחודו מושך אליו תלמידים מכל רחבי ישראל. אני מתארת לעצמי שחלק מהמאיירים הם בוגרי בית הספר, שלמדו עם מעין. שמות המאיירים רשומים לפי סדר הופעתם לקראת סוף הספר ובכפולה שלאחר הרשימה – תודות לעשרות חבריו של מעין, שהשתתפו בהפקה המתוזמרת היטב הזאת וביניהם – בני משפחתו ובמיוחד אחיו הגדול תום, שעיצב את הספר וגם את הסופר עצמו, למשוררים אתגר מויאל ויעל אייזנברג, שייעצו וערכו, לעומר ולדמן – אשף השפה העברית, שהיווה השראה וסיפק הגהה, ועוד לשותפות, למוזות, למשוררים, ולקוראים בעמוד הפייסבוק שלו.

תמר עמית יוסף הנמצאת בכפולת התודות בקבוצה היוקרתית של "החברים הכי טובים", בת כיתתו של מעין ב"תלמה ילין", היום אשת תקשורת, שחקנית טלוויזיה ותיאטרון ופעילה חברתית, השתתפה ביומה השלישי של ההשקה בקריאה רצופה של הספר וניתן לראות בסרטון שצולם את תמר ומעין יושבים זה מול זה סביב שולחן עגול ומהבהבים את כל קטעי הספר בקריאה אמנותית משתלבת.

מעין אבן כרך את יצירתו עם כל אלה ועוד עם מוזיקאים צעירים שהלחינו את ההבהובים וביצעו אותם בערבו הראשון של אירוע ההשקה ביום רביעי ה-22 ליוני. כל גוף הכישרונות והאהדות הזה הרוחש סביב מעין, וחובק אותו – הוא ההבהוב ה-51 המנצנץ מכולם, אשר גובר על כל החושך השחור ומתווה למעין את הדרך אל האור. אבל נחזור להתחלה:

01_פרולוג

כשהייתי בן שתים עשרה
הלכתי לפסיכולוג הראשון שלי
לגלות למה אני לא מתאבד
הוא לא ענה
אחריו היו עוד שלושה
כולם ישבו חיוורי פנים ולא מצאו
אבל היום התקשרה אליי מישהי
מקורס הכנה לפסיכומטרי
שאלה מה החלום שלי לעתיד
עניתי לגלות למה אני לא מתאבד
שאלה למה שתתאבד
עניתי כדי לפתור את הבעיה
שאלה מה הבעיה
לא מצאתי תשובה

לי-ים נעמן

איור: לי-ים נעמן

המילה "מתאבד" מדאיגה, ובמיוחד בהקשר לילד בן שתים עשרה, אך היא נשללת ע"י "לא" הגואל ההחלטי שמקהה את העוקץ שלה. בהקשר לגיל הצעיר של תחילת העיסוק במוות, מעין התייחס לכך, באותו ראיון רב הערך, כמו למחלה, דוגמת אבעבועות רוח, שכדאי להיחשף אליה מוקדם כדי להחלים במהרה. הספר והאירועים סביבו – אלה הם פירות מסע ההחלמה.
ההבהוב הראשון הזה הוא קטע שירי – הודות לקצב הפנימי שלו והחיתוך לשורות קצרות. ישנם גם קטעים בשורות ארוכות, הממלאות את רוחב העמוד. הקטעים בעלי אורך משתנה: משורות אחדות עד ל-3 עמודים. חוסר האחידות הזה מאפשר לקורא להתמקד בקטעים השיריים או הסיפוריים תחילה לפי נטיות לבו, ואז לחזור לקטעים שדילג עליהם. אין פסול בכך – ספר פרגמנטים אינו כופה קריאה סדרתית ומאפשר לקורא יצירת רצף אישי.

משלב השפה אחיד ובהחלט אמנותי: מאמץ, דורש ריכוז, התעמקות, למיטיבי קרוא. החזרות על ביטויים ורעיונות הוא אמצעי ספרותי מקובל, המקל על קליטת הטקסט ע"י הקורא ועוזר לשמירתו בזיכרון. אבל אין לעבור את גבול הטעם הטוב. חזרות מרובות יוצרות תחושה של דריכה במקום, מעיקות, מאבדות את תשומת לבו של הקורא. החזרות בקטע הבא מתפקדות היטב. הטקסט לוקח את הקורא למסע סביב עולמו של המחבר, כמו על מרבד הקסמים של אלדין ומחזיר אותו בבטחה לנקודת ההתחלה.

21_השילוש הקדוש

לא יודע מה יש בבחורות יפות
שהן גורמות לי לרצות
למות
לא יודע מה יש במוות
שהוא גורם לי לרצות
לחיות
לא יודע מה יש בחיים
שהם גורמים לי לרצות
בחורות יפות

נעם לוי

איור: נעם לוי

הנה תחילתו של הקטע
28_קולם המתוק

גם אני דיברתי עם אלוהים. היו לו קולות בהמון צבעים.
קראתי להם מלאכים. יום אחד עמית בכה כי אמרתי לו שהוא
לא החבר הכי טוב שלי. הוא קרא לגננת. "מי החבר הכי טוב
שלך?", בחנה אותי, ועניתי מבלי למצמץ: "המלאכים שלי".

השורות בהחלט מהדהדות את "לעולם לא אשמע את קולו המתוק של האלוהים" של יונה וולך, ובצורה מפורשת פחות , אך בכל זאת את "אתה חברה שלי" שלה. ואומנם מעין כולל את יונה וולך במשפחה הרוחנית המורחבת שלו – הרחבה בהחלט:

"תודה למשפחה הרוחנית המורחבת שלי: לנתן זך, לפנחס שדה, לדויד אבידן, ללאה גולדברג, לדויד גרוסמן, לאברהם חלפי, ליונה וולך, לפדריקו גרסיה לורקה, לאלכסנדר פן, לאדם כהן, למרדכי טמקין, להרולד פינטר, לאתגר קרת, לעמוס קינן, לאוסקר ויילד, לפרנץ קפקא, לוויליאם שייקספיר ולשלמה המלך."

לאלוהים נוכחות בספר. הוא נגיש כמו בן משפחה. אני מקווה שהוא יעזור למעין, אחרת, מה הטעם?

03_ככה

אני מאמין לאלוהים
שאם הייתה לו בררה
לא היה בורא את העולם ככה
אני מרחם על אלוהים
שלא הייתה לו בררה
אלא לברוא את העולם
ככה אני מאמין לאִמא ואבא
שאם הייתה להם
בררה לא היו בוראים
אותי ככה אני מרחם על
אִמא ואבא שלא הייתה
להם בררה אלא לברוא
אותי ככה אני מאמין
לאושר שאם הייתה לי
בררה לא הייתי בורא
אותו ככה אני מרחם
על האושר שלא
הייתה לי בררה

מעין מרבה להתגעגע. כאן הוא עושה זאת בצורה ייחודית ומסקרנת:

37_דווקא

אני מתגעגע לעיטושים שלה ולריח השתן
ולמלמולים ולנחירות שבקעו מהסיוטים
ולמבט המאשים והנוזף והמצטדק והאומלל
ולרסיסי הרוק והנזלת בשעות הבכי
ולקפלים בבטן שהיא התעקשה להסתיר
ולקשרים בנפש שהיא התחננה להתיר
ולפחדים ולטירוף ולפרצופים המתעוותים
ולשתיקות המועקה ולאנחות הייאוש
ולשקרים ולתכסיסים ולצללים ולשדים
כמה מכוער אני עכשיו בלעדיו
ולפצעים על הגב ועל הפנים
כמה יפה היה הכיעור שלה

מתוך הקריאה המרובה בספר מתנסחת לי התובנה: אדם לכוד בתוך צבת הזמן – מָחוץ בין עבר לעתיד, אבל לרגע מעין פורץ את ההסגר בזכות כוחות הדמיון שלו:

46_תרופה

הפסיכיאטר נתן לי כדורים נגד הזמן. בהתחלה לא הרגשתי,
אבל פתאום נעלמו לי דקות שלמות. הלוואי שיכולתי לתאר
את זה אחרת. פשוט לא היו. השעון היה מדלג עליהן בפזיזות
של ילדות במשחק קלאס. חשבתי שהשעון הוא רק דימוי, אבל
נעלמו לי גם שעות. כמו בשֵנה. הייתי יושב במשרד, ופתאום
היה חושך והלכתי הביתה. הוא אמר לי שבלי זמן לא ארגיש את
הדבר הזה, אבל אני חושב שהוא לא באמת הבין מה זה זמן, ואולי
הוא לא הבין בכלל מה זה הדבר הזה. אז בלעתי את כל החבילה
של הכדורים, והנה אני רץ בחופי סינַי בחיתול וברגליים יחפות.

דני קרמן

איור: דני קרמן

אירוע ההשקה הסתיים בשבת ה-25 ליוני בערב שירת התאבדות מפי חבריו של מעין. ראשון הקוראים היה משורר בן 23 שביצע ניסיון התאבדות לא מוצלח ונשאר בינינו כדי לספר על כך, אבל שירו האחרון של הספר 50_אפילוג בהיר ושקול ומראה באופן חד משמעי, ששם הספר אינו שאלה, אלא לקוח ממשפט חיווי "הבנתי למה אני לא מתאבד" והוא טיעון נגד המוות ובעד החיים. הדבר גם בא לידי ביטוי בדקדוק של שמו האנגלי של הספר: Why I Don't Kill Myself – שהוא אינו שאלה בשום פנים ואופן, אלא תשובה בלבד.

50_אפילוג

הבנתי למה אני לא מתאבד, אמרתי לפסיכולוג שלי. אני זקוק
להווה, שנוא ככל שיהיה, כדי שאוכל לאהוב אותו בעתיד. כל
מה שאני יודע זה להתגעגע. מעין, הוא השיב בקול מהוסס, אתה
לא נמצא בטיפול כבר כמעט חצי שנה. גירדתי בזקן שלי. אתה
נותן יותר מדי משמעות לקיום הממשי שלך, התרסתי. ואתה,
מעין, נותן יותר מדי משמעות לעצמך. טוב, זה כבר נהיה מעיק
מאוד. על הזין שלי, ממילא אני לא מאמין בפסיכולוגיה. איזה
מין תורה זאת אם אין לה אלוהים? אתה יודע בכלל שכל עולם
הרוח בסכנת הכחדה? שהקיום שלנו מתנוון לכדי דיכוטומיה
אינפנטילית של יש ואין? מה אכפת לי שאני לא בטיפול?
אתה לא שונה מהשאר, תאמין לי, כולכם משלים גרועים בשיר
הנצחי שאני כותב כמִנחה לשטן – מעין, הזמן שלנו נגמר.

דר מוספיר

איור: דר מוספיר

האפילוג מאזכר את היסודות המרכזיים, אשר הבהבו לאורך הספר: פסיכולוג, געגועים, אמונה, אלוהים, יש, אין, רוח, שיר, הווה, עתיד, הזמן, נגמר. האפילוג הוא הסיום הראוי ביותר לספר "למה אני לא מתאבד", אך כזכור הקריאה חופשית ולא מצייתת לסדר כלשהו. לרשימה שלי יהיה שיר סיום אחר, אותו בחר לקרוא גם שדרן הטלוויזיה, אשר הפלגתי בשבחיו. השיר טוב בשיטה החשבונית שלו, בחזרות המתונות שלו, בשפתו המדוייקת, בשמו, כשם שיטת פתרון בעיות, למשל במבחן פסיכומטרי, מהשיר 01_פרולוג , במסר האופטימי שלו:

11_אלימינציה

אני מפחד מהחיים
קצת פחות
משאני מפחד מהמוות
והקצת פחות הזה
הוא פשר הקיום שלי

גל ברזילי שוורצנברג

איור: גל ברזילי שוורצנברג

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים