ממלזיה באהבה

ראיון עם The Venopian Solitude שהייתה מאוד רוצה להופיע אצלנו אבל במלזיה, ארץ מוצאה, מערימים קשיים. לפחות השגנו יחד ניצחון קטן בשם התרבות

malaysian musician

אם חושבים על זה, קומבינציה של שיעמום ודיכאון בהחלט עלולה להסמיך את אותם עקצוצים טורדי מנוח – אלה שמבזיקים ללא הפרעה בעלטה בה הפקרנו את שיקול הדעת – להיות דווקא הגורם המכריע ביותר בחיינו. במקום לחשוב או להרהר בכך, אפשר לקחת כדוגמא מלבבת את סוקיו טקהארה (פסבדונים), 23, אמנית המתגוררת במלזיה ויוצרת בעיקר מוזיקה המזכירה אנטי-פולק מהסוג שעושים מושאי הערצתה, כמו קימיה דוסון (חברה לשעבר בהרכב The Moldy Peaches), רג'ינה ספקטור, דבנדרה בנהארט, ג'ואנה ניוסום ועוד. הכל החל בגיל 11, אז היא וחבריה המתבגרים התנסו לראשונה עם כלי נגינה והפיקו עליצות מהנה, לקחו שירי פופ ידועים ועשו להם גרסאות פרטיות, שינו פה ושם מילים ולחנים. תחביב מקסים שכזה. כשהם לא היו מתראים, הבדידות כמו הקפיאה את הזמן עבור סוקיו ותמימותה החיונית החלה להינזק. האגדה מספרת כי חום ליבה המיס והניס את הכפור מחדר השינה שלה, אחרי שהבינה כי התועלת היחידה שאפשר לנצל מכורח הנסיבות היא הפגנת סטואיות והתמסרות הרמונית אל נפלאות המוזיקה. היטהרות. כשחזרה משהות קצרה ביפן, היא ניטרלה את רוב פחדיה ובגיל 17 מצאה לנכון לצעוד קדימה ולהתייחס ברצינות אל האמנות שלה. הייתה לה מאניה כלפי תרבות יפנית ולכן המציאה לעצמה את הכינוי החידתי ונטול המשמעות The Venopian Solitude עימו מיתגה עצמה כישות המתייחסת בבוז לביטויים של קדרות נפוצה. את החומרים היא עודנה כותבת, מקליטה ועורכת הישר מתוך חדר השינה שלה. כמו כן, היא מציירת ומעצבת בעצמה את עטיפות האלבומים.

אפשר להתקנא בפרודוקטיביות הלא נגמרת שלה ואפשר לאמץ אותה. מי שרוצה לאמץ, יכול למצוא את רוב תפוקתה בבנדקאמפ.

רגע השיא שלה הגיע ב-2013, כאשר נציג חברת תקליטים אסיאתית פנה אליה לאחר שנחשף לקליפים שונים, והציע למקם אותה בסצינה העצמאית הטרייה שהולכת ומתפתחת לה באיזורה. היא נענתה בחיוב להזדמנות והצטרפה לקולקטיב של יוצרים שאפתנים, הכירה חברים חדשים, חלקם אף הפכו להיות בשבילה להקת ליווי מגובשת העומדת מאחוריה בגאון. לפתע, צברה עוד ועוד הופעות במקומות ציבוריים. ההכרה בה ייצגה את אחד המקומות היחידים בו יש שיוויון מגדרי בחברה השמרנית ממנה מגיעה – אוטוסטרדת האמנות. תקציב מיוחד בו זכתה בתחרות של קרן מלזית לעידוד מוזיקאים צעירים הקנה לה יכולת להקליט, להפיק ולהפיץ אלבום מסחרי ראשון משלה. האלבום Hikayat Perawan Majnun יצא במרץ שעבר וזמין לרכישה ברשת.


ביצוע לייב של אחד השירים מהאלבום עם טוויסט אה-לה ארקייד פייר

את The Venopian Solitude הכרתי לפני כארבע וחצי שנים דרך הבלוג המנוח הקוף עם התוף של יעל אברבוך, לה טעם וסגנון כתיבה נדיר ביופיו. גיליתי עד כמה מיס טקהארה מסוגלת לתמצת את מחשבותיה לכדי אינטימיות מוקפדת אך בה בעת גם מסעירה ומעוררת מגוון רגשות. פניתי אליה ושמרנו על קשר און אנד אוף. לאחרונה הצעתי לה להתראיין על מנת שגם בישראל יזכו להכיר את שמה וצליליה.

מהי המטרה העיקרית שאת מבקשת להשיג באמצעות המוזיקה שלך?

תרפיה בחינם! זו דרך לשחרר לחץ ולהיפטר מדיכאון. אני פשוט די בטוחה כי אם לא אמצא את הזמן לעשות את זה, הראש שלי יתפוצץ וזהו זה.

את מוצאת את עצמך תוהה לעיתים איך זה יהיה עבורך לחיות בעולם ללא אמנות?

לא, כי עולם שכזה יהיה נטול כל קיום. קראתי את שטוחלנדיה: רומאנסה רבת-מימדים (נובלה סאטירית מ- 1884 מאת אדווין אבוט אבוט), בו נאמר כי אמנות תתקיים אפילו בעולמות דו מימדיים וחד מימדיים. ההיררכיה הדיפרנציאלית השוררת בין צבעים והתנהגויות בטבע הינה מדריך איך להבין טוב יותר עולם היפותטי שכזה. אם תיקח עכשיו עלה או גבעול ותביט כיצד הם מתפתחים – זו לבדה אמנות.

מהו הסטטוס הנוכחי של תעשיית המוזיקה בארצך?

ישנה בעיקר מוזיקה מחתרתית ועצמאית. כלומר, היא הולכת וגדלה. לאט אבל בבטחה. בתעשיית המוזיקה האלטרנטיבית כבר כמעט לא מסתכלים על בחורות שנראות טוב עם גיטרה ומתלבשות מגניב. זה לא מספיק. במיינסטרים שלנו, שינוי התפיסה טרם תפס תאוצה אבל מרגישים שיש התעוררות. האנשים במלזיה אמנם עדיין לא מכתתים רגליהם אחרי אמנים חדשים כפי שהייתי רוצה, אבל כן מנסים אמנים מארה"ב, בריטניה ודרום קוריאה (דאבסטפ, קיי-פופ, היפ הופ). אצלנו בסצינת האינדי מתחילים ללכת בעקבות סאונד מקומי חדש ומקורי ופחות לחקות להקות מערביות. אני עצמי אשמה בחיקוי של אייקוני פופ כשהייתי נערה מתבגרת. ואז גיליתי שיש אנטי-פולק. עכשיו אני חדורת מוטיבציה לעשות מהפך, לפנות מקום עבור דור אקספירמנטלי שידיר החוצה את הפופ המיושן אחת ולתמיד.

איך את מתמודדת עם דיכאון? האם חוש היצירתיות שלך גורם לך זמנית להחלים מהר יותר דרך הסחות דעת שונות?

דבר אחד שלמדתי מהדיכאון שלי הוא פשוט לשכוח ממנו. שלא כמו בעיה (אותה עלינו לפתור), דיכאון הוא כמו שתאבד שליטה על הרכב שלך למרות שצייתת לכל החוקים. זה לא שחבר טוב יכול להגיד לך 'זה יעבור והכל יהיה בסדר'. צריך למצוא הסחת דעת, זה נכון. והיא צריכה להיות מספיק טובה ויציבה. את דעתי אני מסיחה בעזרת שקיעה בכתיבה, הלחנה, הרהור על רעיונות חדשים. זו דרך לחלץ את עצמי מהתעלה לפחות לפרק זמן מסוים. מבחינה יצירתית, אני מרגישה יותר עצלנית מאשר יצירתית, כי למשל במקום לקנות ערכת תופים אמיתית אני משתמשת בכל מיני דברים שאני מוצאת ברחבי החדר שלי – קופסאות טישו, קירות ולוחות העץ של המיטה שלי… אבל זה גם בעיקר נובע מכך שאיני רוצה להוסיף עוד בעיות שיגבירו את הדיכאון שלי, כמו לחשוב על זה שאין לי כסף כרגע לקנות ערכת תופים, אז אני מעדיפה לא לחשוב על זה. אני מחפשת אחר דרכים מהירות בהן אוכל להיות בפוקוס על הצד היצירתי שלי, ככה אני מתמודדת עם הצד של הדיכאון, להרחיק אותו לגמרי.

ספרי לי על חייך כאמנית, כאישה וכמלזית.

איני חושבת שהייתי אי פעם יכולה לקרוא לעצמי אמנית או מוזיקאית כי אני לא רוצה קריירה. אני רק רוצה ליצור ולעשות הבדל במקום בו אני נמצאת כרגע. זה לא מקצוע בשבילי. מבחינת תעסוקה, זו סוגייה מאוד קריטית במלזיה ובתרבות האסיאתית בכלל. אם אין לך תואר ברפואה או הנדסה למשל, אתה למעשה די כישלון בעיני החברה. כאישה, סקסיזם כמעט אינו קיים בתחומי הסצינה המוזיקלית האלטרנטיבית, כולנו פה קהילה תומכת במיוחד. כשזה מגיע לדודה שלי, זה משהו אחר. היא דואגת לפטפט רק מתי שאפשר ולציין "את כבר בת 23 ועדיין לא נשואה", "מתי תביאי ילדים?", "את יודעת, בקרוב לא יהיה לך ערך בכלל אם תמשיכי ככה". בתור מלזית, אני חייבת לומר שדווקא בזמן השהייה שלי ביפן למדתי הרבה על הזהות הלאומית שלי. כי אתה לפתע מביט אחרת על מדינת המוצא שלך, יש לך נקודת מוצא חיצונית. כשנמצאים במדינה שלך, באיזור הנוח ביותר, לא באמת יודעים פרטים על נופים, כלכלה וגיאוגרפיה. אז ביפן הבנתי שלקחתי את מלזיה כמובנת מאליה.

מה היית מייחלת שיקרה בחייך בעשור הקרוב?

סיבוב הופעות עולמי. ואני רוצה לראות את עצמי חיה בעולם טוב יותר ממה שהוא עכשיו. הייתי גם רוצה להביט אחורה ולהיזכר בגרסה בת ה-23 של עצמי ולומר שלא השתנתי בכלל, אלא שימרתי את מי שאני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים