בין עוכר שלווה לאימה – מחשבות על פחד בשתי יצירות

שתי יצירות שנעות על המתח בין המאיים לעוכר השלווה בשני מדיומים שונים - הסרט "המבט" של ניקולס רוג והספר "אחוזה" של סרחיו ביסיו - מהוות הזדמנות לדיון על תפקידה של האימה באמנות ובחיינו. ויש גם הצעה לפרויקט חדש עבור כותבים וקוראים שלא מפחדים מהז'אנר

ahuza

לא מזמן שיתפתי אישה שאני מעריכה מאד בכוונתי להוציא קובץ של סיפורי אימה ומסתורין בו ישתתפו מגוון כותבים. שאלתה מדוע דווקא אימה, לוותה בטון מופתע ובסלידה קלה. חשבתי על כך ועניתי לה קצרות: "יצירת אימה טובה זה כמו טיפול בהלם ואין מספיק כאלה".

המשיכה שלי מאז ומעולם ליצירות אימה אשר תמיד נופלות גם תחת הכותרת "עוכרות שלווה", הייתה ועודנה דרך להתמודד עם חרדות מסוימות בחיי. החרדות הללו הן האימה של רובנו ורק הצורה בה הן נאחזות בכל אחד ואחת מאיתנו משתנה. אותה צורה היא הקרקע המוצלחת באמת לדעתי ליצירות אימה טובות: שגיאות, פניה לא נכונה, תאונות קטנות וגדולות, טלפון המלווה בהודעה נוראית, ובקיצור – כל מה שנתון לחסדי הרגע הבא.

דוגמא קולנועית ליצירת אימה "עוכרת שלווה" ובלתי נשכחת, היא הסרט המופתי משנת 1973 אשר תורגם לעברית בשם המבט (Don't Look Now במקור) בבימויו של ניקולס רוג. הסרט נפתח בסצנה טראגית: מותה של ילדה קטנה בטביעה. מה שקורה בהמשך הוא מסע בכיוון אחד להתפוררות. אבי הילדה מקבל עבודה בונציה וביחד עם אימה נוסע לשם. הסרט מלא בתרחישים משונים סביב מות הילדה על רקע הנופים של ונציה אשר מעולם לא נראתה קודרת ואפלה יותר. בסרט יש כביכול ממד על טבעי כאשר הזוג פוגש שתי אחיות מבוגרות אשר אחת מהן עיוורת ובעלת יכולות לגעת בעולם הבא. אני כותבת "כביכול" מפני שאותו ממד רק מהווה תירוץ למה שעתיד לקרות לאחר מכן. המפגש הזה, די לו כדי להשפיע על כל אחד מבני הזוג בדרך שונה ולזרוע את זרע האימה האמיתי שילווה את המשך הסרט עד לסוף הנורא.

זכורה לי סצנה מטרידה במיוחד בה מדברים בני הזוג בטלפון. הבעל סבור שראה את אשתו בונציה רק לפני מספר דקות אך הנה היא  מדברת מביתם באנגליה ונשמעת שמחה ומעט מבולבלת, תוך שהיא מתעלמת מדבריו (או שמא יש שיבוש בקו). הסצנה הזו היא תמצית הפחד מפני שהיא מתכתבת עם אחד הסיוטים אשר כולנו חולמים עליהם בשלב כזה או אחר בחיינו: החיוג הכושל לאותו מקום מספר פעמים ללא הצלחה, שתמיד נעשה במצב בו יש לפעול מהר או ש…

הפחד שלא ישמעו אותנו – תרגום פסיכולוגי לסיוט שכיח אשר מועבר בסצנה הזו בצורה מופתית, וזו רק דוגמא אחת מרצף האירועים בסרט אשר מותיר את הצופה עם לב כבד ומוח מוצף.

DONT-LOOK-NOW-1973-DONALD-007

מתוך "המבט"

 ועם אותו לב כבד ומוח מוצף, אתם מתבקשים לעלות למכונית של מרקוס וריטה אל עבר יצירה ספרותית נדירה ומרעננת מאת סרחיו ביסיו. אחוזה, שראה אור לאחרונה בהוצאת "תשע נשמות" הוא ממתק אימה של ממש. הוא מזכיר את המבט מפני שהוא לא נותן לנו הזדמנות לקום וללכת לאף מקום. משהו הולך לקרות, עלינו להיות שם. משהו רע מאד. כל רחש ומשב רוח קל שבקלים, די לו כדי לערער את עצבינו.

בניגוד להמבט שלוקח את עצמו ברצינות תהומית, קשה לביסיו לא לתבל מדי פעם את העלילה בהומור אירוני, שעוסק בעיקר בהוויה הזוגית, ומאפשר לקורא לקחת אוויר ולהנהן במעין שותפות גורל, אותה שותפות אשר קושרת את הקורא בחיי הדמויות ומאפשרת את האימה הגדולה מכל בהמשך. אצל ביסיו לא תמצאו את אותו ריחוק וניכור שיש בהמבט ובמגוון גדול של יצירות אימה. מכאן נובעת הגאוניות של יצירה זו. אתם שם, במושב האחורי וככל הנראה תחשבו פעמיים לפני שתתניעו לחופשה הבאה.

ahuza

יצירות כמו המבט ואחוזה דורשות מאיתנו לא מעט. כאמור, מעין טיפול בהלם. קשה לשכוח מהן גם אם רוצים. הן צפות ועולות בחיים של כולנו, בפנייה לא נכונה, במפגש עם אדם משונה, בחוסר ריכוז של רגע. משם, המחשבה כבר יוצרת בעצמה את התסריטים לא פעם, האימה כבר רצה לנו בראש מבלי שניתן את הדעת לכך.

אך הפעם שווה לעצור ולתת את הדעת לכך כי אלו בדיוק סוג היצירות שאני מחפשת בפרויקט של תן ביחד עם תמי לבנת מלכה. תן הוא פרויקט דיגיטלי חדש שייתן במה לסיפורים קצרים מפתיעים, מיוחדים ולא שגרתיים 

הצטרפו אלינו בדף הפייסבוק של הפרויקט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים