ביקורת ספר: "טרינידד" (תמי זר, 2013)

"טרינידד" הוא כמו פאזל ענק ומרהיב שחלקיו מפוזרים בכל עבר, ספר שכתוב טוב אבל מכניס דרמה והיסטריה היכן שהיו אמורים להיות התבוננות ושקט

trinidad

trinidad

מה גורם לגבר ללכת לאיבוד דרך מכולת ישראלית ממוצעת?
דרז'ן היה שחקן מבטיח באירופה, חי את חיי הנדודים עם להקת תיאטרון צבעונית ויום אחד מצא את עצמו מאחורי דלפק אפור, דוחף קוביית חלבה לפיו כדי להמתיק את רוע הגזירה.

בוקר אחד הוא נועל את המכולת שלו ובמקום לחזור הביתה לאלונה היפה (אישתו שתחייה), הוא מחליט להגשים פנטזיה ולנסוע לאי טרינידד. טרינידד המיוחל של דרז'ן הוא כמובן טרינדד המיוחל שלנו. אי מרוחק של שקט בתוך כל הברדק של חייו. לכן דמותו מעוררת סוג של הזדהות גם אם מדי פעם הרמת גבה לגבי מעשיו. במובן זה הוא מזכיר לי את הרמאן ברודר של בשביס זינגר. אותו גבר שנרגיש כלפיו חמלה ובמקביל נגנה אותו לא פעם.

עכשיו דמיינו לכם פאזל יפה ושלם של אלף ומשהו חלקים. החלקים מפוזרים לגמרי. אתם יודעים רק לפי התמונה שעל האריזה כיצד אמור להיראות הפאזל בסופו אבל עד אז קשה לכם מאד להתאים חלק אל חלק. במובן מסוים, זוהי חווית הקריאה שלי מהספר. אלפי חלקים צבעוניים ויפים שכל אחד מהם אמור ליצור תמונה שלמה ומבטיחה.

תמי זר יודעת לכתוב טוב. היא יודעת לגרום לכם להיות שם עם דרז'ן כשהוא נועל את המכולת עם ההחלטה הגורלית בליבו. היא יודעת לגרום לכם לקוות שהוא יצליח, כי למי מאיתנו אין איזה טרינידד בראש שרק אומר לנו להעיף הכל לקיבינימט ולברוח? אך למרות היכולת הזאת, משהו מתפספס בסיפור. אותה יכולת לקחת אותנו פנימה היא גם היכולת להעיף אותנו החוצה על גל הצונאמי, כשעודף ההתרחשויות כבר עולה על גדותיו. כי מה אין בספר הזה? הפלות, בגידות, רעב, פשע, הגירה…

זכור לי קטע (אחד מהיפים בספר), בו אלונה נחבלת ברגלה והיא לא מפסיקה להתנפח. דודותיה שנמצאות איתה באותו רגע ועוטפות אותה באהבה, רואות את רגלה החבולה ומקרקרות סביבה כמו להקת תרנגולות מבוהלות. קטע זה ממחיש באופן מסוים את חווית הקריאה של הספר: שלווה, אהבה, ואז דרמה, אימה, פאניקה. בקטע נוסף, כשדרז'ן לוקח את בתו לעשות הפלה והם מביטים בשדות, אני יודעת סוף סוף מה אני רוצה לבקש מזר לכל אורך הקריאה: עצרי. תשאירי אותנו פה עוד קצת. זה טוב מספיק. זה יפה מספיק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים