השחף: יהושע יוסף – צלם, משורר

השחף המגביה עוּף נמצא מאז ומתמיד, שם, בצילומיו של יהושע יוסף. צילומים של מבט רגיש, חד ומפוכח יחד עם אותה תכונה השואפת, תמידית, להמריא לשחקים חדשים. רשימה על צילום, התגלות ועל אור

תמונה 6 חסידה, 2009. יהושע יוסף
הצילומים, השירים והסיפור שבכתבה הם מאת יהושע יוסף

וַאֲנִי הַשַּׁחַף

וְאֶהְיֶה בַּעַל מָ-

עוֹף

וְלֹא אַאֲמִין רַק לְמַרְאֵה עֵינַיִם,  

וְאֶתְבּוֹנֵן גַּם בְּכֹחַ הֲבָנָתִי

(מתוך שירו של יהושע יוסף השחף)

צילומים שהם שירים נכתבים מבעד למצלמתו של יְהוֹשֻׁעַ יוֹסֵף (40), צלם עיתונות תיעודי, משורר, בעל עין רגישה שביכולתה לראות גם את הנסתר. צילומיו מתעדים רגעים מרוכזים של כנות והם מכילים בתוכם מקצב פנימי הנע חד-רך, מלא יופי. יש ברגעים אלה מינונים מדויקים, המתקיימים במעברים שבין אור לצל ובין ערות לקהות. מעברים אלה יכולים להיווצר רק מתוך הקשר הבלתי נפרד שבין העין הרואה דרך המצלמה ליד הלוחצת על כפתור הצילום (מלאכת עין-יד).

פואטיקת הצילום של יהושע מותירה על נייר הצילום/מסך המכשיר הדיגיטלי, לאחר הטבעת דפוס האור על הרכיב הרגיש, את הלב הפועם של הדימויים המצולמים. הגילוי הזה, כמוהו לגלות את הימצאות הדופק מתחת למקום בו העור הופך דק. והיכן שיש דופק יש חיים ובצילומים של יהושע הם מתגלים, על כל הפשטות, הפגיעות והישירות שבהם.

את דרכו כצלם מקצועי התחיל יהושע כבר בגיל 24 בעיתון מעריב. מספר שנים לאחר מכן, בשנת 2007, נבחר להיות ברשימת הצלמים שלקחו חלק בהקמת העיתון ישראל היום, והוא מצלם עבורו עד היום. שעות העבודה שלו כצלם עיתונות אינן מוגדרות ואין לדעת מה והיכן יצלם. משהו במיידיות הזו, באי הידיעה, מעניקה חשיבות מיוחדת לתפיסת הרגע. למרות אי הידיעה והמיידיות, הרגעים הקטנים שנלכדים במצלמה של יהושע מעבירים ביטוי עמוק לרושם, מבט, תחושה.

בנוסף לצילומי העיתונות היומיומיים לפרנסה, הוא אינו שוכח את עצמו כאמן, ומצלם גם למען נפשו שלו, צילומים של "תפיסות רגעים", וכן פרויקטים אישיים בנושאים שונים. מהצילומים האלה עולה ההשתקפות של אנשים, נופים, חפצים, של כל מה שחשוף לנוכחות הזמן והאוויר וכעת חשוף מול מצלמתו. יהושע אמר פעם כי מעצם היותו צלם הוא נמשך למקומות הכואבים, החשופים, בהם הרגשות מתפרצים ללא צורך במילים. מילותיו מתקיימות בצילומיו, הנוגעים במקומות הכי פגיעים, חושפים סודות כמוסים שכאילו נועדו להתגלות רק עבורו, מול נוכחות המצלמה.

חָלַף עִם הָרוּחַ, מרץ 2016

חָלַף עִם הָרוּחַ, מרץ 2016

סוד כמוס אפשר למצוא בצילום הזה של אישה-מלאכית. הזרוּת של קִסמה על רקע העיר האפורה, של היד המושטת, האוחזת בשרביט הקסמים, מבקשת לעצור מונית שתיקח אותה הרחק מהעיר, מהרחוב. התחושה של האחיזה בקרקע (קִרְקוּעַ) מוחשית מאוד בצילום זה עבור אותה מלאכית, שלמרות הכנפיים היא אינה יכולה לעוף. הצילום הוא הביטוי הארצי לעיר המתכנסת בתוך עצמה לעת לילה. האור המלאכי התחלף באורות פנסי המכוניות ופנסי הרחוב. הקסם אוזל מהרחובות ולמרות הבדידות יש תקווה, יש אור, לאותו דבר – מה שחלף עם הרוח ואולי ישוב.

עַיִן צוֹפִיָּה, מרץ 2016

עַיִן צוֹפִיָּה, מרץ 2016

גם בצילום של האישה-דוגמנית, גופה הלכאורה מושלם (שלם), מקומט. קפלי נייר של עודף בשר נוצרו פתאום בעור הבטן, מעכו וחשפו את מה שנותר גלוי לעיני כל. זה צילום של זמן, ועל איך שביכולתו להעלים, לקלף ולשנות. עלי השלכת המצהיבים פזורים בחלל הריק שהותירו הקפלים, רגע אחרי שניתקו מאחיזת ענפי העץ. היופי השביר מותיר לנו בסופו של דבר רק את אבני המדרכה ללכת עליהן.

הצילום הבא הוא חלק מסדרת צילומים של לוחמים יהודים שלחמו בשורות הצבא האדום שהוצגה בתערוכה במרכז פרס לשלום בשנת 2012. יש בסדרה זו צילומים נפלאים, המתארים ברגישות כה עדינה את הפגיעות שבזִקנה, את מטען העבר המפואר שהלוחמים האלה נושאים איתם והוא נמצא בקמטי פניהם, בכובד הגוף ובכובד רהיטי העץ המהגוני.

יַעֲקֹב, מתוך פרויקט הצילומים בָּיִת (וטרנים יהודים), 2012

יַעֲקֹב, מתוך פרויקט הצילומים בָּיִת (וטרנים יהודים), 2012

בצילום: יעקב אורין, 86, פתח תקוה. מחיל התותחנים: "שרדתי את המלחמה. זה לא מובן מאליו". אסיר תודה על כך שזכה להילחם. המלחמה ביגרה אותו מאוד; במהלכה למד להבין את נפש האדם.

מתוך הטקסט שנכתב על ידי יהושע על סדרת הצילומים:

"במהלך חיינו אנחנו שוכנים במספר בתים: תחילה ברחם אמנו; בהמשך, בבתי מגורים שונים, לעתים במדינות שונות מזו שבה נולדנו וגדלנו. גופנו משתנה ומתפתח לאורך השנים, כך גם הנפש. בסוף, כולנו מגיעים לאותו הבית. כחצי מיליון חיילים יהודים נמנו עם שורות הצבא האדום של ברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה ולקחו חלק בקרבות הקשים נגד גרמניה הנאצית. בשנות ה-90 של המאה העשרים עלו רבים מהם לישראל. כולם היו כבר מעל גיל הפנסיה ורובם לא ידעו עברית. בגילם הגבוה, הלוחמים לשעבר נאלצו להילחם מחדש על הבית, על הגוף ועל הנפש".

אָסְנַת, 2013

אָסְנַת, 2013

זהו צילום נוסף מתוך פרויקט צילומים אישי של יהושע העוסק בנושא חברתי טעון, בדבר נשים הבוחרות שלא להסיר את שיער גופן. השילוב בין הצילומים לטקסטים שנכתבו על ידי הנשים המצולמות, נוגע בשאלות עמוקות העוסקות בנשיות, דימוי גוף ועל היכולת שלנו לראות עצמנו כפי שאנו. יהושע כתב על סדרת צילומים זו: "פגשתי קבוצה של נשים יפות, חזקות, דעתניות, מנומקות שהולכות עם האמת הטבעית שלהן".

ומתוך הטקסט שצורף לצילום כתבה אסנת, 28, מנהלת תוכן, ירושלים:

"כשהייתי בת 13 התחלתי להסיר מרגלי פלומה בלונדינית עדינה, אימא שלי ביקשה שאפסיק, אמרה שזה רק יוביל לצמיחתו של שיער שחור, שאין טעם לזה. לא הקשבתי לה, כל כך רציתי להיות כבר אישה, כל כך רציתי זיפים שחורים בבית השחי כמו שראיתי אצל חברותיי, מבחינתי הסרת שיער הייתה סממן נשי כמו צמיחת שדיים. הסרת שיער הייתה טקס אקסקלוסיבי לנשים. עשור לאחר מכן נאלצתי להפסיק להסיר את שיער בית השחי שלי לתקופה קצרה בגלל בעיה רפואית, בן הזוג שלי באותה תקופה היה טרנסווסטיט ושנינו גילינו ביחד את גופנו, אני עם שיערות והוא ללא. השארתי את השיער וכשהגיע הקיץ התגובות אליו היו קיצוניות. חברות אמרו שזה מגעיל, מסריח, פרובוקטיבי, ואני הבנתי שפגעתי בעצב חשוף. בשלב הזה כבר הייתי פעילה פוליטית והבנתי שאם נוזפים בי בכזו חומרה יש כאן משטור חברתי שפוגע בנשים. הבעיה הייתה לא בכך שנשים אחרות הסירו אלא בתחושה שהבחירה שלי לגבי גופי אינה לגיטימית. שלנשים יש רק אפשרות אחת שלא תעורר סנקציות וביקורת חברתית – להסיר שיער. מאותו הרגע הבנתי שלא אסיר את שיער הגוף שלי, כי אם כמה שיערות בבית שחי מסוגלות לטלטל כך את העולם אז מגיע לו שיטולטל ושיקבל תזכורת, שאנחנו לא נולדות כמו בובות ברבי, שאנחנו מגיעות במגוון צבעים וגדלים ושיש לנו, ורק לנו את השליטה על גופנו. בבחירה שלנו אנחנו מצהירות שיש לנו את הזכות לבחור איך אנחנו נראות, ושאנחנו מהממות בכל האופנים שלנו ושאנחנו יפות במיוחד כשאנחנו חושבות עצמאית".

יוּבַל, 2012

יוּבַל, 2012

הכנות מגיעה לשיאה בצילום הזה של יוּבַל, שהוא חלק מפרויקט של סדרת צילומים הנקרא דְּמָעוֹת. הצילום הזה זכה במקום השני בקטגורית דיוקנאות בודדות, בתערוכת עדות מקומית בשנת 2012. מטרת הצילומים בפרויקט זה הייתה ללכוד את זיכרון הרגע שבו העין דומעת/הדמעה יורדת, זולגת במורד הפנים. יש משהו מופלא ביכולת ללכוד ברגע שבריר של רגע נוסף (ויש עוד משהו קטן ונפלא, גם אם מקרי, הקושר בין שמה של הנערה – יובל, לבין ערוץ המים של הדמעה שזלגה על הלחי).

בטקסט המלווה את הצילום, כתבה יובל, בת 16 וחצי, על הזיכרון שהוביל לדמעה:

"הדמעה הזאת שמביאה איתה תחושה של ציפייה, התלהבות, אושר רגעי, ואחריהם חוסר וודאות והרגשה שאולי עשיתי טעות, ולבסוף גם אכזבה קשה. והדרך הזאת לא הייתה לי קלה, אך במבט לאחור אני מבינה שכנראה מגיע לי יותר, ואם לא בפעם הזאת, אז בפעם הבאה. הדמעה הזאת הייתה חבויה מאחורי מסכה שאומרת: "אני חזקה, לא מוותרת, לא נשברת",  אך כשהיא יצאה הייתה בי תחושה של הקלה והבנה שגם לי מותר להיות פגועה, מאוכזבת וחלשה".

חֲסִידָה, 2009

חֲסִידָה, 2009

יהושע כתב כי ביקש לתעד בצילום זה את אתר הטבילה הירדנית:

"יוחנן הטביל את ישו במי הירדן כמסופר בברית החדשה. הטבילה במי הירדן סימנה את המהפך בחיי ישו המחפש, המתלבט והמתחזק. עד היום, קדושת מי הנהר מושכת צליינים מכל העולם שבאים לטבול את גופם בדומה למשיחם".

הנהר הוא מקום בטוח, קֵן, המגן ושומר על קדושת הקשר הבל ינתק בין אֵם לבַּת. הקשר ביניהן מקבל משמעות מחודשת, שם, במי הנהר, כשאדוות מים מקיפות אותן. גלים קלים של אמונה. המים הקדושים הם קַן התפילות – קַן לחיבור של יד האוחזת ביד. האם העוטה גלימה לבנה, כמוה כיונה הלבנה, שהופיעה בהטבלתו של ישו. סמל הציפור שב וחוזר גם בשמו של הצילום – חסידה, הנושא בתוכו הבטחה לדור הבא, להמשך השושלת. החסידה נרמזת גם בדמותה של הילדה הקטנה, בהדפס האפרוח המצויר, בעמידתה על רגל אחת. המים נצחיים ואינסופיים, משתקפים בחיבור של האדם, לאמונה ולמים.

עֵינָיו, אוגוסט 2007

עֵינָיו, אוגוסט 2007

צילום זה לקוּח מתוך הפרויקט לְּנֶגֶד עֵינֵנוּ – לֹא רַק בַּשַּׂר, העוסק בצילום ושירה של ה-"גטו" באזור השרון, בו חיים גֵּרִים ממוצא סיני. על הצילום הזה ועל סדרת הצילומים הנלווית אליו, כתב יהושע שירים, אחד מהם, הנושא את שם הצילום, מתאר את אותם אנשים החיים בשולי החברה וכיצד הם – משתקפים בעיני המצלמה – זרים ובלתי נראים. למרות שצילום זה צולם לפני כמעט עשור, הוא נכון ומתאים למציאות הנוכחית בת ימינו,  שחיים בה אנשים שלא רואים אותם.

עֵינָיו / יְהוֹשֻׁעַ יוֹסֵף

וּמַשָּׁב הָרוּחַ

הַתְּמִידִי,

לֹא יַצְלִיחַ

לְקָרֵר אֶת

הַבַּיִת

 

וְתִהְיִי

הַצָּרָה בַּמָּקוֹם –

הַחַם, מַהֲלָךְ אֵימִים.

וְיַחְלִיטוּ הַגֵּרִים,

לְהִתְהַלֵּךְ עִם

עָלֶה תְּאֵנָה,

לְגוּפָם.

 

וִיחַכֶּה

אִישׁ אִישׁ

בְּפִנָּתוֹ הַצָּרָה,

לָבוֹא הַשְּׁבִירָה.

 

וְַהַגֵּר,

עֵינָיו יִנְעַץ בִּי,

וְיִדְקֹר אֶת נַפְשִׁי.

וְתִתְעוֹרֵר וְתִבְעַר.

 

וְאֶשָּׁבֵר,

וְאֵדַע כִּי

אָנֹכִי הוּא

הַמִּתְהַלֵּךְ בְּעָרֹם,

וְעֵינִי עֲצוּמוֹת,

מִלִּרְאוֹת מַצָּבָם.

 

וְאֵבוֹשׁ עַל

חֵטְא הַפְּגִיעָה

וְהַזִּלְזוּל בָּם,

כִּבְנֵי אָדָם.

קישור לסדרת התמונות והשירים המלווים פרויקט זה בוויינט

 

מלבד הצילומים, יהושע כותב לעתים גם סיפורים קצרים, רשימות ושירים. הכתיבה שלו נמזגת בצילום וההפך. מילותיו הן אוסף של זיכרונות, נגיעות, של מצבי רוח,  ממש כפי שהם נראים מבעד לעדשת החיים. הסיפור הבא נכתב במיוחד לחג פורים האחרון, ומתאר זיכרון ילדות.

אֹזֶן-הָמָן / יְהוֹשֻׁעַ יוֹסֵף

כשהייתי ילד,

אחי הבכור, יוסי, נתפס ברשת האהבה-

דַּיִג.

כמו דַּיָּג מאוהב, הוא השקיע באהבתו,

וקנה לה את כל הציוד הנדרש:

חַכָּה איכותית, חוטים, רולר, משקולות, קרסים ופיתיונות.

 

יוסי היה נוסע בקו 29 של אגד, מרעננה,

ויורד בחוף ים סידני עלי, בהרצליה.

משם היה צועד בקו רצועת החוף צפונה,

אל האזור בו נוצר מֵעֵין לגונה,

משרידי חומות המבצר הצלבני-אפולוניה, שקרסו לים.

 

יוסי היה מגיע לים בבוקר וחוזר בערב,

לפעמים עם שלל דגים, ולפעמים עם דלי ריק.

כשהיה מגיע עם המזל, אימי, אסתר,

ישר טיגנה אותם. היא תמיד אמרה לנו:

"דג אוכלים כשהוא טרי".

והאמינו לי, זו היתה סעודת מלכים,

ובמיוחד למלכה אסתר.

 

באחד מימי חופשת הקיץ, יוסי, שאל אותי,

אם אני רוצה להצטרף אליו.

לאחר מסע שכנועים, נעתרתי להצעתו.

 

נסענו לים. אני, הוא ואחי השלישי, ויקטור.

הגענו אל הלגונה הקסומה שלו.

מקום שלו ושובה לב.

 

יוסי, ישר התחיל במלאכת הדייג,

וכשהוא תפס דג, אחי, ויקטור, תפס מקומו, והחזיק בחַכָּה. ככה חוזר חלילה, בינו לבינו.

 

ומה איתי, אתם בטח שואלים?

אני לא כל כך התחברתי לתחביב הזה, והרגשתי שאם אהיה הצלע הנוספת,

יתרחש משולש ברמודה בלגונה,

והחלטתי להשקיף עליהם מרחוק,

ולהיות בשלוות רְאִי-המים.

 

כשהגיע הערב, והצטרכנו לחזור, יוסי, התעקש שלפחות פעם אחת, אטיל חכה למים.

לבסוף, נעתרתי לו.

אני זוכר את הרגע הזה, לעולם לא אשכח זאת. אני, כמו זורק מוט אולימפי, משכתי את

חוט-החַכָּה מאחורי ראשי, ובתנופה אדירה,

השלכתי אותו לכיוון המים.

לפתע, נשמעה זעקה נוראית.

הסתבר, שדגתי,

בתום לב,

משהו אחר,

את אוזנו של אחי, יוסי.

קרס החַכָּה, ננעצה חזק

באפרכסת שלו.

הרגשתי רָ(שָׁ)ע מהמקרה.

 

מאז,

כל חג פורים,

אני נזכר, בְּיֶתֶר שְׂאֵת,

בסיפור,

ונמנע מלאכול

אוזן-המן.

 

הצילומים/מילים של יהושע מלאי גוונים. מבע של צללים ושל נשימות אור. משהו במארג הזה, ביחסים העדינים בין המצלמה לחיים ולמילים, לופת את הלב כה חזק, עד שכל מה שנותר הוא רק להמשיך ולהתפעל.

 

יְהוֹשֻׁעַ יוֹסֵף (40), מתגורר בתל אביב. אמן, צלם תיעודי-דוקומנטרי, משורר. בין השנים 2000-2007 עבד כצלם עיתונות במעריב. החל משנת 2007 עובד כצלם עיתונות בעיתון ישראל היום: צילומי חדשות, מדורים וצילומי מגזין למוספי שישי. מתמחה בצילומי תדמית, משפחה, היריון, אוכל ותרבות, ובצילום מבוים של סדרות צילום אישיות. צילומיו, שהוצגו בחמשת השנים האחרונות בתערוכת עדות מקומית שבמוזיאון ארץ ישראל ובתערוכות קבוצתיות נוספות ברחבי הארץ, זכו במקום הראשון והשני. לאחרונה אף זכה בפרס מטעם המגזין לצילום ארכיב על צילומיו. צילומים נוספים שלו הוצגו בתערוכות קבוצתיות ברחבי הארץ. יְהוֹשֻׁעַ חולם להציג עבודותיו במסגרת תערוכת יחיד ולהוציא לאור ספר ביכורים המשלב בין שיריו לצילומיו, שעבודותיו יגיעו לקהל גדול ומגוון, בארץ ובחו"ל.

ליצירת קשר עם יהושע ולמבט נוסף על מגוון יצירותיו:

טלפון: 0505643812

פייסבוק:  https://www.facebook.com/yehoshuayosef

אימייל:  yehoshuayosef@gmail.com

אינסטגרם: yosefyehoshua

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים