אמש: "התמימים" (ג'ק קלייטון, 1961)

צפיה מחודשת בסרט האימה הקלאסי של ג'ק קלייטון מגלה בו כמה דברים לא צפויים. קודם כל, שהוא לא ממש מפחיד. שנית כל, שזה לא באמת משנה

Innocents poster

מה: הקרנת עותק דיגיטלי משוחזר של התמימים (The Innocents, ג'ק קלייטון, 1961, בריטניה)

היכן: סינמטק תל אביב

מתי: יום שבת, 21 לפברואר 2015, 21:00

בימים אלה מתקיימת בסינמטק תל אביב רטרוספקטיבה לבמאי הבריטי ג'ק קלייטון (1921-1995) לציון 20 שנה למותו, שמארגנות תמר טסלר ואלמנתו, חשחקנית חיה הררית, שהפכה בסוף שנות החמישים משחקנית תיאטרון ישראלית לכוכבת בינלאומית בזכות השתתפותה בבן חור. את המשבצת המרכזית של שבת בערב (בתוספת הרצאת מבוא של ירון שמיר) הקדיש הסינמטק לסרטו הנודע והחשוב ביותר – התמימים, עיבוד לנובלה הגותית של הנרי ג'יימס בטבעת החנק (Turn of the Screw). האולם לא היה מלא, והעותק לא היה בפילם, אבל עדיין היתה אווירה חגיגית מספיק בשביל לספק חווית צפיה נאותה (והעותק הדיגיטלי היה טוב סך הכל).

כצפוי, כסרט אימה הוא התיישן. ואולי מראש מטרתו לא היתה להפחיד (אין בו הרבה קטעי "הקפצות") אלא יותר ליצור אווירה של מסתורין ואימה, שלא מעט אחראי לה הצלם פרדי פרנסיס והפריימים המוקפדים והערפיליים שצילם בסינמסקופ. באופן כללי יש משהו מעט בסיסי, שלא לומר פרימיטיבי בסרט (מה שניתן לומר על עוד סרטים של קלייטון) מבחינת העשייה שלו, אך יש בו גם פשטות ויעילות בבניית הסיפור והאווירה שכן הופכים אותו לסרט טוב שנשאר בזיכרון לאחר הצפיה. העלילה פשוטה – אומנת צעירה נשכרת להשגיח על אחייניו היתומים של רווק הולל שלא מעוניין לדאוג להם, ומוצאת את עצמה באחוזה רחבת ידיים בכפר. הילדים המלאכיים לכאורה לא מציבים לה בעיות מיוחדות, אך לאט לאט היא מתחילה להרגיש שמשהו לא בסדר, ולאחר שהיא מתוודעת לעבר העגום והלא רחוק שבו האומנת הקודמת ומאהבה מתו בבית, היא מתחילה לראות חזיונות של רוחותיהם שרודפות את האחוזה, וחושדת כי הילדים אינם תמימים כמו שהם נראים ולכאורה משתפים איתם פעולה, או חמור מכך, רדופים על ידם.

innocents caption

ספרו של הנרי ג'יימס ידוע בכך שהוא ניתן לקריאה בכמה דרכים ושומר על רב-משמעיות לכל אורכו, כך שכל קורא מוזמן להחליט בעצמו האם האומנת צודקת בחשדותיה או שהיא מדמיינת את הכל, ואולי בכלל האמת היא איפשהו באמצע (אולי הרוחות אכן קיימות אבל הילדים חיים איתם בשלווה?). הסרט מצליח ברובו לשמור על האמביוולנטיות הזאת, ועל כך יעידו התגובות השונות ששמעתי עליו לאחר ההקרנה, אך אני רוצה להציע קריאה נוספת (והסרט אכן מעודד כמו הספר קריאות מרובות) שלא מתעסקת בשאלה האם האומנת ראתה את הרוחות או דמיינה אותן, אלא בגישתו של הסרט כלפיה והמסר שניתן להוציא ממנו בשל כך. הפרשנות מן הסתם מיועדת יותר למי שראה את הסרט ולא למי שטרם צפה בו וחושש מגילוי פרטי העלילה.

האומנת היא סמל השמרנות הבריטית בסרט. היא אינה קשוחה או שונאת ילדים (להיפך, היא יפה ונעימת הליכות וחוזרת כל הזמן על כמה שהיא אוהבת ילדים), אבל תפקידה הוא עדיין לחנך. היא אמנם נעתרת לשחק איתם מתי שהם מבקשים, מרעיפה עליהם אהבה ודואגת להם, אבל מהרגע שבו היא מתחילה לראות את החזיונות היא גם חרדה לגורל נשמותיהם ואף חוששת שההתלחששויות בין הילדים מסתירים שיתוף פעולה עם הרוחות שעלול להשחית אותם. לעומתה ניצבת דמותה של אם הבית, שהיא אמנם מבוגרת, אנאלפביתית ופשוטה, אבל גם מסמלת טון של השלמה וקבלת הילדים כמות שהם, וההימנעות שלה מדיבור על העבר העגום של הבית יכולה להיתפס כהדחקה עיוורת מנקודת מבטה של האומנת, אך גם כהשלמה עם העבר ומבט לעבר העתיד מנקודת מבטו של הצופה. בדיאלוגים ביניהן המתח שעומד בבסיס הסרט נחשף במלוא עוצמתו, למשל כשהאומנת מעוניינת "להעיר" את הילדים מהחלום הרע שבו היא חושדת שהם שרויים (אם הם אכן רדופים על ידי הרוחות) ואילו אם הבית אינה מערערת על חשדותיה של האומנת אלא פשוט טוענת כי "לעתים לא צריך להעיר ילד מחלום רע. יכולה להיות בזה גם תחושה נוראה של נישול". הדברים האלה מהדהדים דיון די עמוק בשאלת החינוך וההורות בכלל – האם צריך לעזור לילד בכל מחיר, או לקבל אותו עם אומללותו, אולי אפילו מתוך הבנה שהאומללות הזאת שייכת לו כדין. בדיאלוג נוסף האומנת חושפת את תפיסת עולמה עוד יותר כשהיא מספרת לאם הבית שהיא גדלה בבית נוצרי אדוק, שבה אביה הכומר לימד אותה שצריך לעזור לאנשים "גם אם אינם רוצים זאת, אפילו אם זה מכאיב להם". כאן הביקורת הסמויה של הסרט עליה נהיית כמעט גלויה לחלוטין, אך שוב מהדהדת שאלות שאין להן תשובה חד משמעית בקשר לתפקידו של המטפל (לא רק כהורה, אלא גם כמחנך, אפוטרופוס, פסיכולוג או משקם) וכמה ראוי שיתערב בחייו של המטופל גם אם טובת המטופל עומדת מעל לכל. כאן גם נחשפת הסוגיה של עד כמה הערכים שמעצבים את תפיסת עולמו של המטפל משפיעים על עבודתו ואינם מותירים אותה אובייקטיבית כתורמת, אלא תורמת רק לפי תפיסת עולמו, ואולי הרסנית אם היא מתנגשת בצורה חזיתית עם עולם ערכיו של המטופל. שכן, כפי שאני קראתי את הסרט, גם אם הילדים אכן רואים את הרוחות של מטפליהם הקודמים (לא נראה לי שהם נשלטים על-ידם), הם מקבלים זאת בשלווה ובטבעיות, כחלק מעולם המשחקים והדמיון שבו הם שרויים (רוב מה שהם עושים באחוזה במהלך הסרט זה לשחק, והאח הגדול אף מאושר לחזור מהפנימיה ממנה סולק אל עולם המשחקים הבודד הזה, שבו נמצאת רק אחותו). למעשה, המצוקה הנפשית הראשונה שאליה הם נקלעים בסרט קורית כשהאומנת מעמתת אותם בצורה תוקפנית עם החשד שהם מסתירים ממנה משהו ושהם לא מספרים לה על קשריהם עם הרוחות. כשזה קורה, האחות הקטנה מאבדת את שפיותה ולאח הגדול מצפה סוף טרגי עוד יותר. גם כאן האמביוולנטיות נשארת – האם האומנת דמיינה את הכל והעבירה את פחדיה אליהם בצורה הרסנית? האם הרוחות אכן השתלטו עליהם כשהיא "עלתה" עליהם? או האם היא הפרה את האיזון שבו הם חיו באיזושהי דרך ביניים? בכל קריאה שבה הצופה יבחר, האומנת היא עדיין הגורם החיצוני העוין שמערער את עולמם של הילדים דווקא משום שניסה להגן עליהם ולדעת טוב יותר מהם מה היא טובתם העליונה. הקריינות שלה שאיתה מתחיל הסרט, בה היא חוזרת על כמה היא אוהבת ילדים ומעולם לא ניסתה להרע להם, מובנת בסופו של הסרט ככתב הגנה לאחר התוצאות הטרגיות שהובילה אליהם.

בדרך שבה אני ראיתי את הסרט, שמו של הסרט, שנדמה כאירוני או אמביוולנטי, בסוף מתגלה ככנה לחלוטין. הילדים הם אכן התמימים בסיפור, ופניהם המלאכיות אינם מסתירים רוע על טבעי נסתר, כי הרוע אולי דווקא טמון בצד הטבעי לחלוטין של השמרנות שאולי מסוכנת הרבה יותר מרוחות רפאים (כאן זאת השמרנות הבריטית הנוצרית של האומנת, אבל זה תקף כלפי כל שמרנות סמכותית). אם זהו אכן המסר שהסרט ביקש להעביר, הוא בעיני חתרני ולא שגרתי (במיוחד עבור סרט אימה) גם כיום, יותר מ-50 שנה אחרי שנוצר.

העובדה שהוא מעורר את השאלות האלה ובמקביל גם מספק חוויה חושית מטרידה למדי, מסבירה מדוע למרות שהתיישן (המתח בו נבנה מעט לאט מדי ובצורה שקופה מדי עבור הצופה העכשווי), הוא עדיין נשאר קלאסיקה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים