אלו סרטי השנה שלי. לפני שנצא לדרך רק אציין שמלבד סרטו האחרון של טוד סולונדז, כל הסרטים הוקרנו בישראל במהלך 2016- חלקם הופצו מסחרית במהלך 2016 באיחור מהעולם ועל כן הם מופיעים ברשימה שלי רק השנה, וחלקם הוקרנו בפסטיבלי הקולנוע השונים (במקרים אלה זה מצוין בגוף הטקסט).
11. ווינר דוג (טוד סולונדז)
כמו בכל סרטיו של טוד סולונדז הייאוש הקיומי לצד הכרה עמוקה וכואבת בפתטיות שבייאוש כזה, הגועל וההומור השחור מתערבבים ביחד לכדי יצירה מדכאת, מצחיקה ואפקטיבית כאחת אודות כלב שעובר מבעל לבעל ובאמצעותו אנו נחשפים למצבים אנושיים מורכבים מחד ולמצב של האנושות בכלל באמצעות הסיפורים הפרטיים מאידך (מישהו אמר בלתאזר המופתי של ברסון?). החלק הטוב ביותר בסרט כולל את דני דה ויטו באחד מתפקידיו המפתיעים והיותר מרשימים כמורה לתסריטאות בבית ספר לקולנוע כשעל הדרך סולונדז מלגלג הן על שיטות ההוראה בבתי הספר לקולנוע, והן על הראייה הקולנועית השטחית לשיטתו של סולונדז של חלק ניכר מהסטודנטים לקולנוע – ראייה צרה ושטחית כשלעצמה מצדו של סולונדז, אך כזו שנאמרת בכזו אפקטיביות וישירות עד שלא ניתן להתעלם ממנה.
10. דוגמניות ושדים / The Neon Demon (ניקולאס וינדינג רפן)
סרטו של ניקולס ווינדינג רפן כולל רגעים שטחיים רבים אם קוראים אותו קריאה נרטיבית ותו לא, אך בקריאה אסתטית מגלים יצירה מורכבת יותר עם פרשנויות רבות. כתבתי עליו לפני כמה חודשים לסריטה ואתם מוזמנים לקרוא את התרשמותי המלאה ממנו שם.
9. כולם רוצים את זה (ריצ'רד לינקלייטר)
ריצ'רד לינקלייטר ממשיך לנסח בדרכו השקטה והמינורית באופייה אך העצומה והשאפתנית במהותה את אותם רגעים "אמיתיים" מהחיים. הפעם הוא עושה זאת באמצעות אחת מהקבוצות החברתיות השנואות והפופלריות ביותר כאחד בחברה ובקולנוע באמריקאיים – זו של קבוצת שחקני הבייסבול של הקולג' המקומי בטקסס. לינקלייטר משיל לאט ובצניעות טלאי אחר טלאי מהקבוצה החברתית הזו – הסמל האולטימטיבי לקונפורמיות – ומדגיש בעדינות אנושית את שונותם ומספק תובנות מעניינות על התפיסה וההגדרה שלנו אודות אותו שונה.
8. קרול (טוד היינס)
סרטו של טוד היינס הוא מלודרמה חכמה, מורכבת ומרגשת באמת. בנוסף לכך, היינס ממשיך לאתגר את המרחב הקולנועי באמצעות עיצוב שוטים ומיזנסצנות חכמים ומוקפדים ששואבים את השראתם מאדוארד הופר דרך (איך אפשר בלי?) דאגלס סירק ועד יצירותיה של סינדי שרמן.
7. שמונת השנואים (קוונטין טרנטינו)
מעולם לא חשבתי שאני אצטרך להיחלץ להגנתו של קוונטין טרנטינו ועוד יותר התקשיתי להאמין שאחד מסרטיו ייכנס לרשימה של סרטי השנה שלי. שמונת השנואים היא יצירתו המרשימה והמורכבת ביותר עד כה של האוטר השנוי במחלוקת והאנושית ביותר מבין כולן – כן, קראתם נכון. המערכה האחרונה שלו שהיא לכאורה הדבר הכי פוסט-מודרני שטרנטינו יצר עד היום, היא דווקא זו שמדגישה את אותה אנושיות והיא תמונת המצב של טרנטינו על האנושיות האמריקאית בעיקרה כיום. בנוסף לכך, זהו גם סרט שחוקר את עצם מנגנון הפעלתו של האקט האלים: על שרירותו ומופשטותו הבלתי נסבלים. טרנטינו אינו מנסה לעמוד על מהות האקט האלים, אלא פשוט מציג אותו בצורתו הישירה והברוטלית ביותר. התוצאה היא כאמור יותר מגחמה פוסט-מודרנית לצד ההתכתבות המרתקת ביותר שלו עד היום עם ז'אנר המערבון.
6. מגדל (קית' מייטלנד)
סרטו התיעודי של קית מייטלנד, שהוצג השנה בפסטיבל ירושלים, מציג באמצעות ראיונות ושחזורי אנימציה מרשימים שנוצרו על גבי תמונות הארכיון של האירוע את הטבח שהתרחש באוניברסיטת טקסס ב-1966 אז עלה למגדל האוניברסיטה צלף שבמשך 96 דקות (נחשו מה אורכו של הסרט!) רצח כ-18 בני אדם (ומטרות, סרט הביכורים של פיטר בוגדונוביץ', שאב את השראתו מהמקרה). זהו סרט מהפנט ולופת שעשוי כמותחן אקשן מורט עצבים שמהווה לא רק ביקורת צפויה וקשה כנגד התיקון השני לחוקה האמריקאית, אלא גם מעמת בצורה מורכבת וחכמה את הדימויים השונים של האירוע ההיסטורי: בין אם אלו העדויות של ניצולי הטבח, ובין אם זה עירובם של קטעי האנימציה לצידם של קטעי הארכיון האמיתיים והמזעזעים של הטבח עצמו.
5. אמריקן האני (אנדריאה ארנולד)
יצאתי מסויג מאוד מההקרנה של אמריקן האני בפסטיבל חיפה האחרון. אנדריאה ארנולד היא בעיניי מהבמאיות והבמאים כאחד הטובים שפועלים כיום ואהבתי מאוד את שלושת סרטיה הקודמים. יחד עם זאת, ככל שחולף הזמן, אני מתחיל להכיר בגדולתה וחשיבותה של היצירה הזו, גם אם היא לא הטובה ביצירתה של ארנולד. זהו סרט מסע התבגרותי בו כל רגע וכל סצינה משרתות את מבנה העלילה והדמויות, גם אם זה לא נראה כך בתחילה. כמו בסרטיה הקודמים ארנולד אוהבת את דמויותיה אהבה עזה, אך לא חוסכת מהם את ביקורתה ואת הצגת הצדדים השליליים שלהם. אמריקן האני הוא סיפור על גאולות קטנות וגדולות כשכל אחת מהן, גם ברגעים הקשים ביותר, שטופה בחסד. זהו סרט ייחודי באמת שאולי בשנה הבאה אתחרט שלא מיקמתי אותו גבוה יותר.
4. בגרות (כריסטיאן מונג'יו)
סרטו האחרון של כריסטיאן מונג'יו, מהבמאים הטובים והחשובים בקולנוע העולמי העכשווי, טווה לנגד עינינו מעשייה מוסרית נוספת ברומניה שהדיה של דיקטטורת צ'אוצ'סקו לא חדלים להלום בה ולו לשנייה. אף על פי כן, כמו בסרטיו הקודמים של מונג'יו, המעשייה הזו היא אוניברסאלית ומונג'יו משרטט במורכבותו הישירה והרכה את אחת ממערכות היחסים הכנות ביותר שנראו בשנים האחרונות בין אב לבתו.
3. מנצ'סטר ליד הים (קנת' לונרגן)
סרטו של קנת' לונרגן הוא מהיצירות המפעימות והאנושיות של השנה. כמו בסרטו הקודם והטוב ביותר עד כה מרגרט מנסה לונרגן ליצור את הרומן האמריקאי הגדול ביותר, זה לא עובד לו עד הסוף אך עדיין מדובר בתסריט השנה. לונרגן בונה ורוקם את דמויותיו בהדרגתיות רגשית עדינה ומלאת חמלה ובעיקר בדרך מעוררת השתאות.
2. נשים מסוימות (קלי רייכהרדט)
סרטה של קלי רייכהרדט (שגם הוא הוקרן בפסטיבל ירושלים השנה) מורכב משלושה סיפורים קצרים שזולגים ומעניקים מהות ונופך אנושיים חד פעמיים ברגישותם המינימליסטית המוכרת מסרטיה הקודמים של הבמאית הנפלאה הזו. הסיפור השלישי החותם את הסרט הוא המוצלח מבין השלושה: רייכהרדט מצליחה לתפוס בו בדיוק ישיר ויפהפה עד כאב את חוויית הבדידות האנושית כפי שהיא בצורתה הישירה והארצית ביותר. זהו סרט נפלא שככל שנוקפים החודשים מאז צפייתי בו, האפקט המצטבר שלו רק הולך וגובר ואיתו ההבנה שמדובר ביצירה חד פעמית ברגישותה.
1. הבן של שאול (לאזלו נמש)
כל כך הרבה נכתב על סרט השואה הטוב ביותר שנעשה עד כה שנדמה שאין כבר מה לחדש לגביו. יצירת הביכורים המפעימה של לאזלו נמש מציבה ומגדירה סטנדרטים חדשים הן לסרט ההיסטורי והן לייצוג הסובייקטיביות של דמות ונוכחותה בהוויה המתרקמת לנגד עינינו – נדמה שבשנים האחרונות אנו עדים ליותר ויותר סרטים השואפים לייצג חוויה סובייקטיבית טהורה באמצעים נרטיביים ואסתטיים שונים (בגרות וכחול הוא הצבע החם ביותר הן רק שתיים מהדוגמאות הבולטות הראשונות שקופצות לראש). הבן של שאול מייצג את התפיסה הזאת בצורתה המוחשית, הטוטאלית והמוחלטת ביותר, כשהוא מושפע במובהק מיהלומי הלילה, סרט הביכורים הקרוב לשלמות של יאן נמץ מ-1964. זהו גם אחד מהסרטים הכי אנושיים של השנים האחרונות בזעקתו ובאמונתו העיקשת והבלתי מתפשרת בחיים.
ראויים לציון וכמעט נכנסו: אביר הגביעים (טרנס מאליק), לא לנשום, גרין רום, Right Now Wrong Then, מכשפה, Kate Plays Christine ,Cemetery of Splendor
