סרטי השנה של שני קיניסו 2015

סיכום שנה קולנועית נוספת בהרפתקה, והפעם של המבקר הצעיר שני קיניסו, שבחר את עשרת סרטי השנה שלו

פרינסס

10. אהבה וחסד (ביל פולאד)

9. סיקאריו (דניס וילנב)

8. ויקטוריה (סבסטיאן שיפר)

7. את לי לילה (אסף קורמן)

6. מאמי (קסאבייה דולאן)

סרטו הטוב ביותר של קאסבייה דולאן עד כה הוא רכבת הרים רגשית עזת מבע. בנוסף לכך, דולאן ממשיך לנסות, ולרגעים אף מצליח, לביים רגעים מלודרמטיים החורגים באקספרסיביות שלהם ממלודרמות אחרות. זוהי עדיין אינה יצירת המופת הגדולה של דולאן, אך אין ספק שהוא בדרך הנכונה.

mommy

מאמי

5. Heaven Knows What (ג'ושוע ובן ספדי)

ריאליזם נטורליסטי קשוח, באחד מהסרטים הקשים והמטלטלים שראיתי השנה עם סיקוונס פתיחה שלא תשכחו זמן רב.

4. מישהו עוקב אחריי (It Follows) (דיוויד רוברט מיטשל)

מעבר לכך שמדובר בסרט אימה שהוא באמת מקורי וייחודי, מדובר באחד הסרטים החכמים שראיתי בשנים האחרונות בכל הנוגע לאופן עיסוקו בחרדה העמוקה והבסיסית של כולנו מאינטימיות וקירבה. בנוסף לכך, זהו סרט שמישיר עיניים ללא בושה וחשש לדרך בה אנו תופסים את המיניות ואת כל הנושא של יציאה מבתולים כחברה וקיבועם למיתוס הנעורים הנצחיים. זהו סרט שגרם לי להתעמתות עם פחדים שהיו קבורים אי שם עמוק. הבמאי דיוויד רוברט מיטשל אינו מעניק ולו ברמז מה זה אותו it  שעוקב אחרי חבורות הנערים, ובכך כוחו העיקרי.

3. מידות רעות (פול תומאס אנדרסון)

סרטו האחרון של פול תומאס אנדרסון סיפק לי את החווייה הכי אמביוולנטית שהייתה לי השנה בנוגע לכל סרט שהוא – אם להיות כנה, אפילו רציתי לכתוב עליו ביקורת אך פשוט לא ידעתי כיצד לנסח את מה שראיתי וחוויתי איתו – בכל אופן לא בתקופת הזמן המיידית שלאחר הצפייה. ב"מידות רעות" אנדרסון ממשיך למצב את עצמו כממשיך של רוברט אלטמן, וזהו גם סרטו השני לאחר "המאסטר" בו הוא מפגין שפה קולנועית ייחודית ואישית יותר. זהו סרט שאי-ההיגיון ואי-החוקיות הממשית שולטים בו (אפילו הדמות הראשית אותה מגלם חואקין פיניקס מתחילה לתהות בשלב מסוים מה הולך מסביבה ומי קשור למי), והוא מספק חווייה קולנועית מותחת, מצחיקה, מתסכלת ומרגיזה. לא חסרות בו נפילות, אך גם הן מרתקות ובאופן פרדוקסלי דווקא מצליחות להדגיש את הייחודיות של אנדרסון בנוף הקולנועי העכשווי.

2. פיניקס (כריסטיאן פצולד)

פצולד ממשיך לחקור את החמקמקות הנזילה והתזזיתית של הזהות האנושית על רקע תקופות היסטוריות שתנועתן האכזרית קדימה מדגישות את הכאוס הרגשי בהגדרת זהות שכזו. זוהי מלודרמה נפלאה ומצמררת, אשר ממקמת את פצולד כאחד מגדולי במאי הז'אנר בכלל וכאחד מגדולי הבמאים של גרמניה כעת בפרט. מפתיע שהסרט שעלילתו פורשת את סיפורה של ניצולת שואה שפניה הושחתו באושוויץ והולכת לאתר את בעלה הבטוח שהיא מתה, לא זכה להפצה מסודרת בארץ והוקרן מספר פעמים בודדות בלבד בפסטיבלים השונים.

פרינסס

פרינסס

1. הגננת (נדב לפיד / פרינסס (טלי שלום-עזר)

זוהי הפעם הראשונה בחיי בה אני שם ברשימה כלשהי שני סרטים במקום הראשון. זוהי גם הפעם הראשונה שאת המקום הראשון תופסים סרטים ישראליים. אתחיל מ"פרינסס" – אחד מהשיאים הקולנועיים של השנה האחרונה, מכל בחינה שהיא, שההתעלמות ממנו ברשימות סיכומי השנה הקולנועית של מבקרים ישראליים בכלל ובזו של פורום מבקרי הקולנוע הישראליים בפרט פשוט מחפירה בעיניי. האם כל החברים בפורום מבקרי הקולנוע באמת לא מצאו לנכון להעניק לסרט אף בחירה?. ללא קשר לכך, "פרינסס" הוא אחד מהסרטים הייחודיים והמהפנטים שראיתי השנה. טלי שלום-עזר מצליחה בדיוק, רגישות ותקיפות רבת רבדים לעסוק בנושא כאוב ומורכב בדרכים נרטיביות ואסתטיות מפעימות בייחודן האניגמטי והמושך. אך מי שתורמת לכך יותר מכל היא שירה האס המופלאה (שמבחינתי היא תגלית השנה) המגלמת את הדמות הראשית הדר. המשחק של האס הוא הבנה טוטלית ומזהירה של הדמות, אך חשוב מכך, של תודעתה השברירית והמורכבת. זהו סרט שחוויית הצפייה בו מטלטלת והוא מצליח לעמת את הצופים עם הבנות קשות ומרתיעות. "פרינסס" העביר אותי חווייה כל כך עמוקה וייחודית, עד שהחלטתי לראיין את טלי שלום-עזר, ראיון אשר התפרסם בבלוג "סריטה" בו אני כותב.

"הגננת" הוא פלא קולנועי מסעיר – מה לא נכתב על הסרט הנפלא הזה שבוחן את עצם המושג "הגדרה" ומנסה לעמוד על מהותה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים