ביקורת ספר: "בקצה האדמה שמים" (ראובן שבת, 2016)

אירוטיקה, גיאוגרפיה, מלחמה ואמנות הם חלק מהנושאים שעומדים במרכז ספר שיריו החדש של ראובן שבת, עורך האתר "בכיוון הרוח" לספרות ותרבות. גם הנושא העדתי הבלתי נמנע עולה בספר, אבל המשורר מעדיף לחמול על המיעוט האשכנזי של שכונת ילדותו מאשר לכתוב על קיפוח

reuven-shabat

ראובן שבת הוא משורר, סופר, עיתונאי והבעלים של האתר בכיוון הרוח לספרות ותרבות בו הוא מפרסם שירים, סיפורים ורשימות ספרותיות של קשת רחבה ביותר של יוצרים. ביולי 2016 יצא בהוצאת ארגמן מיטב ספר שיריו בקצה האדמה שמים ואני שמחה וסקרנית לקרוא את יצירתו של מי שמפרסם ומקדם מחברים רבים כל כך.

reuven-shabat

הספר נפתח ברצף של שירי קרבה גופנית הנעים בין מימוש לאכזבה ובהם מתבלטים היגדים אישיים מחדשים: "בּבוֹאִי אֵלַיִךְ / חַם, / אֲנִי נוֹטֵף / מֵי וְרָדִים וְדָם, / שׁוֹטֵף פָּנִים / בְּתוֹכֵךְ." (ע' 6). הפתיח הזה משפיע על הקורא: לוכד את תשומת לבו, מביא אותו לידי ריגוש ובכך מדגים מה אמנות יכולה לחולל.

בתמונות השיר בשווקי הזיכרון של עירי (ע' 9) חוזר המחבר מהבגרות הארוטית אל נוף ילדותו ולסבתו כדמות נשית משפחתית. הזיכרון עטוי מתיקות וקסם: "רַחַת לוּקוּם עַל מִדְרְכוֹת הַקֶּסֶם" וְהַפֵיוֹת פורשות את חסותן על סבתו: "וְהַפֵיוֹת קוֹראוֹת לְסָבָתִי / מִתּוֹךְ דִּירַת הַגַּג (חֶדֶר וָחֵצִי, יָאמָּא, קוּמְקוּם תֵּה מְפֻיָּח וְחַבְלֵי כְּבִיסָה שֶל עֹנִי)". העוני אינו טראגי, אלא עובדתי-תקופתי, נאמר בנשימה אחת ואף נתון בסוגריים. הילד בן שש. זהו גיל משמעותי – על סף הבשלת האישיות. הילד מודע לסגולותיו המולדות, בהן ניחן – יופי וחוכמה: "יֶלֶד קָטָן בֵּן שֵׁשׁ, עֵינַיִם / חוּמוּת יָפוֹת, / לְטוּשׁוֹת חִידָה" והוא "חוֹצֶה סִמְטְאוֹת רֶפֶשׁ / בַּשּׁוּק הָעִירוֹנִי / הַגָּדוֹל, / לְבָד". הילד קטן והשוק גדול, אבל הילד נחוש ומצליח בחציית ים סוף הפרטית שלו. "לבד"– זאת הכרזת עצמאות, הבעת ביטחון בכוחו שלו עצמו לצעוד לעבר העתיד.

הילד גָדַל, רכש ידע רחב בהגות ובאמנות והפך לאיש העולם הגדול. הוא עורך מסעות רוחניים בעומק התרבות הקלאסית: מפליג ב"מסע לאיתקה" (ע' 48), מתוודע אל "רוחו של אובידיוס" ׁׂ(ע' 14). המְחַבֵּר חוצה מדינות קרובות ורחוקות ומבקר באתריהן: איסטנבול (ע' 20),  וינה (ע' 36), נמל ספרדי (ע' 29), פיראוס (ע' 45), טרינידד (ע' 47). מתוך חיבור עמוק לספרות – כתיבה ועריכה – ראובן שבת עלה לרגל לביתו של הסופר-משורר-מחזאי הדגול יוהאן וולפגנג פון גֶיתֵה. כך הוא כותב בשיר בפרנקפורט על המיין (ע' 54): "מַשָּׁק עֵמֶק הָאוֹר / וְאַתְּ / בְּבוֹאֵךְ אֵלַי / נֵלֵךְ בְּמִסְדְּרוֹנוֹת / בֵּיתוֹ שֶׁל גיתה / נָכִין חֲבִיתָה בְּמִטְבָּח שֶׁלּוֹ / הַמַּרְחֶשֶׁת תְּלַקֵּט / פֵּרוּרֵי נְשִׁיקוֹת אֵשׁ / מִשְּׂפָתֵינוּ / פִּרְחֵי הַגִּנָּה / יְלַקְּטוּ אֶת הָאוֹר בִּשְׂעָרֵךְ / נָמֵר אפריקאי / דָּג חֶרֶב / עַיִן אֱלֹהִים / יֹאהֲבוּ אוֹתָךְ / בְּכָל מָקוֹם בּוֹ תִּהְיִי / פַּעַם, וְעַכְשָׁו". בנוסף, ראובן שבת מתחבר לאמנות הציור ומבקר באנטוורפן "בביתו של רובנס" (ע' 10). גם כאן הוא מלווה ע"י דמויות נשיות: "… וּמֵאֲחוֹרֵי שִׁרְיוֹן בַּרְזֶל שֶׁל אַבִּיר מֵת / בְּפֶתַח אַחַד הַחֲדָרִים / שְׁתֵּי נָשִׁים, / בְּנוֹת אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה / שׁוֹכְבוֹת פְּרַקְדָּן מוּל כַּן הַצַּיָּר / וַאֲנִי נוֹשֵׁם לְתוֹכִי בֹּשֶׂם / שִׁירַת שְׂעָרָן." גם מוזיקה קרובה ללבו של ראובן שבת. הוא כותב "אודה לפאקו דה לוצ'יה" (ע' 18) – יוצר וגיטריסט ספרדי, אמן פלמנקו מוערך בכל העולם. ושוב "נָשִׁים עֵירֻמּוֹת שֶׁרוֹקְדוֹת פְלָמֶנְקוֹ" מקדמות את פניו "בָּעֲיָרָה פאחרה דַּל סול". אני מזהה בהתנהלות הזאת את המשכָהּ של מסורת השיטוטים הפואטיים של המשוררים, אשר מאז ומעולם יצאו ממדינתם ומשפתם וסיירו בעולם, דוגמת ג'ורג' גורדון (לורד) ביירון, יוסף ברודסקי, אפילו ולדימיר מאיאקובסקי וסרגיי יסנין מבעד למסך הברזל הקומוניסטי, לאונרד כהן מזמננו אנו ויהודה הלוי מעומק ההיסטוריה.

כמו שראינו בשלושת שירי המחווה לאמנים שצוטטו כאן, וכך גם בכל שירי המסעות שבספר, המחבר מוקסם מהנשים המקומיות. "כָּךְ ,/ בְּלי הֶסְבֵּר / אֲנִי יוֹשֵׁב / על שְׁרַפְרַף / קָלוּעַ / בְּבֵית קָפֶה קָטָן בְּפִּירֶאוּס / וְעֵינַי רוֹאוֹת / אֶת הַנַּעֲרָה / הַיָּפָה / שׁאֶֶתְאַהֵב בָּהּ / בְּעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה." (ע' 45). כך מתחברים שני הנושאים – הארוטי והגיאוגרפי: הסקרנות והמשיכה המכבדת של ראובן לנשים באשר הן עושה את העולם – ביתו. המורכבות הזאת מיטיבה עם שירי האהבה הגיאוגרפיים האלה, לעומת מספר שירים ארוטיים יותר פשטניים, דוגמת "SEX זול" (ע' 19), "גיטרה וחתול" (ע' 21), "שִׁלּוּשׁ קדוש" (ע' 42).

ראובן שבת – משורר של אהבה. מסתבר שגם של מלחמה. זה מה שנאמר על המשורר יהודה עמיחי, אשר גשם בשדה הקרב שלו מהדהד בשיר לגיאורג טראקל (ע' 13): "הַכְּבִישׁ הָיָה אָרֹךְ, אָרֹךְ. / מִתְמַשֵּׁךְ בְּקַוִּים דַּקִּים, נֶעֱלָמִים. / עַל גּוּפוֹת חַיָּלִים מֵתִים / הֻנְּחוּ חֵרְיוֹנֵי צִפּוֹר, בְּקַוִּים / גְּלוּיִים מִתְמַשְּׁכִים.". גם קולו של חיים גורי "הינה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה" נשמע בשיר.

גיאורג טראקל היה משורר אוסטרי, מהבולטים שבאקספרסיוניסטים, שנשבר ממראות הזוועה של פצועי מלחמת העולם הראשונה בהם טיפל כחובש צבאי. ראובן שבת קושר את המשורר-החובש האוסטרי למראות מלחמות ישראל ויכול לראות בו "גיבור מְפַחֵד" (ע' 11). הוא מחבר בין שתי מילות שם השיר הכמעט מנוגדות באומץ וביושר מטלטלים, מדבר בגלוי על הפחד הטבעי, האנושי, במלים המפורשות המדויקות ויוצר הזדהות אצל הקורא: "אֲנִי פּוֹחֵד / עַל יְלָדַי / אֲנִי פּוֹחֵד / עַל אֲהוּבוֹתַי / אֲנִי פּוֹחֵד / עַל חֲבֵרַי, / כַּדּוּרֵי אֵשׁ נוֹבְחִים / פּוֹלְחִים אוּדִי כְּאֵב / לְכוּ מִכָּאן גִ'יפִּים חֲרוּכִים / שְׂרִידֵי טַנְקִים שְׂרוּפִים / אֲנִי פּוֹחֵד מִגְּוִיּוֹת מְהַלְּכוֹת בֵּינֵינוּ / אֲנִי פּוֹחֵד מִשִּׁיבַת הַמֵּתִים / אֵלֵינוּ / הַיָּם נָפוֹץ תְּכַלְכַּל / אַךְ מְלֻכְלָךְ בְּזַעֲמוֹ / יָרֵחַ מָרוּט / שׁוֹלֵחַ חִיּוּךְ חִוֵּר / שֶׁל אֻמְלָלוּת / הַנָּבִיא שׁוֹאֵל / "עַד מְתַי?" / וַאֲנִי מֵשִׁיב לוֹ- / הַרְפֵּה מִכָּךְ, / אֲנִי גִּבּוֹר / אֲמִתִּי, בְּכָל / פְּחָדַי..".

ובנוסף למלחמה עם האויב החיצוני, יש עוד מצוקה ישראלית מאוד – המתח העדתי, המרושע, אותו מגבירים לאחרונה גורמים אינטרסנטיים. ראובן שבת משמיע את קולו הצלול והמפוכח, מתוך ניסיון אישי, יושר אינטלקטואלי ואומץ אזרחי בשירו המרכזי "מזרחי לא מכאן" (ע' 16). שם השיר עשיר משמעויות. ברוח הפרישָׂה הגיאוגרפית הרחבה של שירי הספר, הוא מאחד את המקומי (המזרח תיכוני) עם העולמי (לא מכאן) ומהדהד את השורה "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" של המשורר הנודע. אך עיקר כוונתו של ראובן שבת – יליד הארץ, בן להורים יוצאי עיראק, שנחשב ל"מזרחי" בעגה העכשווית – היא האמירה: איני שייך לציבור "המזרחי" המתלונן, המאשים, המפלג והמפלה. "אֲנִי מִזְרָחִי לֹא מִכָּאן / … / כִּי הָיִינוּ רֹב שֶׁל / יְלָדִים עִירָאקִים / בְּתוֹךְ מִעוּט / אַשְׁכְנַזִי נִשְׁלָט / וּמְדֻכָּא / בַּשְּׁכוּנָה שֶׁהָיוּ בָּהּ / נִצּוֹלֵי שׁוֹאָה וְנִצּוּלֵי מַעְבָּרוֹת" - המחבר, עטוף משפחה שלמה ומוקף חברים, מתוך יושר אישי, מפנה מבט חומל של יליד הארץ לעבר עקורי אירופה, קרועי המשפחות, רדופי ניסיונות ההשמדה הנאצית, אותם רואים בטירופם במומיק מאת דוד גרוסמן ובבשבילה גיבורים עפים מאת אמיר גוטפרוינד ובפעם הייתי – סרטו של אבי נשר שנעשה על פיו. "כִּי תָּפַסְנוּ בְּלִי פַּחַד נְחָשִׁים בַּשָּׂדוֹת / בַּפַּרְדֵּסִים / וּבַחֲצֵרוֹת בָּתֵּינוּ" - תחושת "אנחנו" בונה ומחזקת ובזכותה גברו הילדים על כל הנחשים – הפיזיים והמטאפיזיים. "הַהוֹרִים שֶׁלָּנוּ / לֹא הִפְלִיאוּ / בָּנוּ מַכּוֹתֵיהֶם / כִּי הֵם הָלְכוּ לַעֲבֹד/ בַּעֲמַל כַּפֵּיהֶם" - המשפחה מתוקנת, ללא אלימות, המיוחסת תדיר בנהי נוסטלגי שקרי ליוצאי מדינות ערב. יש פרנסה מתוך עמל וזאת דוגמא חינוכית לילדים. "אֲבָל אֲנַחְנוּ לֹא וִתַּרְנוּ / וְלֹא הוֹתַרְנוּ / שוֹבְלֵי עֲשַׁן קִפּוּחַ מֵאֲחוֹרֵינוּ / כִּי הָיָה לָנוּ / אֶגְרוֹפִים וְדָם / וְהֶעָזַת אֱמֶת / וְחָרִיצוּת טוֹבָה / לֹא הָיִינוּ צְרִיכִים בִּכְלָל לְהִתְנַצֵּל / אוֹ לְנַצֵּל / מַצָּבִים קִיּוּמִיִּים" - הנה היא – המלה "קיפוח", השורפת את הבית על יושביו. שלילתה המשולשת מפארת את השיר מכאן ועד סופו. לילדים תכונות האופי הטובות – כל מה שדרוש, כדי להצליח בחיים בזכות עצמם. "אֲבָל קִמְטֵי הַשִּׁירָה הַדּוּ פַּרְצוּפִית / מֵעֲיָרוֹת הַפִּתּוּחַ הַמְקֻפָּחוֹת (שֶׁלֹּא שֶׁלָּנוּ), / רָחֲקוּ רָחֲקוּ מֵאִתָּנוּ / … / וַאֲנִי לֹא כָּתַבְתִּי / מֵעוֹלָם / שִׁירֵי קִפּוּחַ / מִזְרָחִי" - אלה שורות ארספואטיות אמיצות וחזקות ויש בהן התרסה כנגד מסרי ה"ערספואטיקה".

האני הכותב את שירי בקצה האדמה שמים הוא האני החי והפועל ובפרט בפורטל בכיוון הרוח: איש ערכי, ישר ואמיץ, הדוגל בשיתופי פעולה, היוזם ולוקח אחריות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים