אמש: פתיחת התערוכה "הארץ המובתחת" של זאב אנגלמאיר

התערוכה החדשה והמונומנטלית של זאב אנגלמאיר בבית העיר היא פלא שצריך לראות בכדי להאמין שהיא קיימת. מעולם לא הושקעו כל כך הרבה משאבים ציבוריים בכזאת אינפנטיליות, וזה נפלא

engelmayer

מה: פתיחת הארץ המובתחת, תערוכת יחיד של זאב אנגלמאיר

היכן: בית העיר וכיכר ביאליק, תל אביב

מתי: יום חמישי, 16 ליוני 2016, 20:30

כשהגעתי לכיכר ביאליק הייתי בטוח שאני במקום הלא נכון. אמנם תיאור האירוע הבטיח "הלמות תופים, תרועת חצוצרות, רקדניות מחוללות, גפילטע מוקפצים, קונפטי וזיקוקין", אבל זו הרי הדרך שבה אנגלמאיר מתנסח. לא יכול להיות שכל כיכר ביאליק הומה מאנשים רק בשביל אנגלמאיר? ואז תרועת החצוצרות אכן נשמעה, ומארש דונדורמה (שהזכירו שוב שהם מוצלחים למדי) נכנסו עם תזמורת כלי הנשיפה והתופים המהלכת והרועשת שלהם והקיפו את הכיכר כשברמקולים נשמעו קריאות לשושקה אנגלמאיר להגיע. אולי באמת כל זה בשביל מאייר אחד צנוע, שהדמות המפורסמת ביותר שלו היא נימפומנית ערומה, שעושה הכל בעצמו עם רוח ה-DIY של הפאנק אבל ההשראה האמנותית שלו באה יותר מ"דבר לילדים", ושמעולם לא התהדר בהילה מיתולוגית פשוט כי ניתן לראות אותו בכל אירוע קומיקס או פנזינים, קטן וקיקיוני ככל שיהיה?

ואז הגיעו הזיקוקים. כל החזית של בית העיר על חמש קומותיו הוארה בזיקוקים ודמות קרטון ענקית של שושקה עיטרה את המרפסת כשלידה שלט עצום בכתב ידו של אנגלמאיר המבשר שכאן התערוכה שלו. ואז הגיע השיא, אנגלמאיר עצמו, בתוך בגד גוף שלם של שושקה העירומה, יצא מתוך צדפה ענקית וכשלראשו מיקרופון מדונה דיבר אל הקהל כאילו הוא מינימום כוכב רוק בהופעת איצטדיונים. כן, עכשיו ברור שכל החגיגה הזאת היא אכן בשביל זאב אנגלמאיר. במיקרופון הוא הכריז שעוד לא ראינו כלום בהשוואה למה שהולך בתוך התערוכה. ואכן, כל הטירוף שהתחולל בכיכר ביאליק התגמד לנוכח מה שהלך בתוך מוזיאון בית העיר, שבימים כתיקונם משמש כמוזיאון היסטורי של העיר תל אביב-יפו, ולצורך התערוכה נכבש כולו, על כל קומותיו וגגו, על ידי הדמיון המופרע וחסר הגבולות של אנגלמאיר.

engelmayer before

ככה זה נראה בעת ההכנה (צילום: עיריית תל אביב-יפו)

במרכז הקומה התחתונה הוצב פסל ענקי של שושקה העירומה שוכבת, כך שמכל קומה ניתן לראות אותו מלמעלה, כשושקה השוכבת כשפניה אל המתבוננים בה מלמעלה כמעט מזמינה אותך לקפוץ לזרועותיה במה שנראה כמו דרך נפלאה להתאבד. כל שאר הקומות בנויות בעיקר ממסדרונים ארוכים שלאורכם תלויים הקולאז'ים הבלתי נגמרים של אנגלמאיר, ומחדרונים קטנים ששומשו גם הם בדרך יצירתית. אחד מהקירות הוקדש לכמה קולאז'י ענק, שתפסו את כל הקיר, ובהם תמונות שאנגלמאיר עיבד במחשב באופן אבסורדי. קיר אחר הוקדש לפרויקט של איורים לספר "בראשית", שבהם הוא משתמש בסגנון הקבוע שלו של קולאז'ים של תמונות קיימות, איורים פרי ידו וטקסט הומוריסטי הכתוב בכתב ידו האייקוני. יש בסדרה הזאת כמה דברים שממש הצחיקו אותי בקול רם, כמו למשל השוואת התנ"ך לסדרת טלוויזיה, או הפיכת אשת לוט למיכל ענקי של מלח שולחן.

מתוך פרויקט "בראשית", זאב אנגלמאיר

בכמה מהחדרונים יש עבודות וידיאו, שהם בעיקרם מונטאז' ארוך של הרבה מעבודותיו, כשברקע קריין רציני (דן כנר?) מקריא טקסט על סגנונו של האמן, כשבכל פעם שהוא בא לומר את שם האמן מוקלטת המילה "אנגלמאיר", כמעין מקבילה קולית לסגנון הקולאז'י של אנגלמאיר. צריך טיפה להישאר ולהקשיב בשביל להבין את הבדיחה, שממצה את עצמה די מהר, אבל היא עדיין מוצלחת. לאורך המסדרונות מוצבים פסלים נוספים בנוסף לזה של שושקה, אחד החינניים שבהם הוא של חתול שמדבר לכל מי שמתקרב אליו ומבקש ממנו ללטף אותו או לתת לו שקל.

עולים עוד למעלה, ואחת הקומות מלאה בציצים, פשוטו כמשמעו. פופים קטנים של ציצים מפוארי פטמות מושלכים בכל מקום, ובאחת הפינות אף נמצא פוף ענקי של חזה ענק כשלצידו ערימה של קטנים, כמה שנראה כמו התגלמות גרוטסקית של חלומו של כל גבר. מה שנהדר כאן הוא שאנגלמאיר, כמו עם דמותה של שושקה, מצליח להפוך את המין והעירום לדבר תמים, וכאילו לקלף ממנו כל קונוטציה גסה ועדיין לבטא בצורה מושלמת את האובססיביות הנואשת והילדותית של גברים לחזה הנשי (ולמין בכלל).

אני וחבר

אני וחבר

יש כל כך הרבה עושר בתערוכה שצריך לבקר בה שוב בשביל לראות את הכל, וקצרה היריעה כאן מלתאר את כל מה שעוד יש שם, אבל מה שברור זה שניתנה כאן יד חופשית לדמיון של אנגלמאיר להתפרע בקנה המידה הכי גדול שהוא רוצה. לאט לאט הסתבר לי שלמעשה כבר שבועות שהעיריה מפרסמת את האירוע, ואנגלמאיר אף מילא את העיר בימים האחרונים בכרטיסי ביקור שהודיעו על התערוכה, שהושלכו ברחובות, כפארודיה על אותם פרסומות למכוני ליווי שמשתמשים בשיטת הפרסום הזאת (שוב, ניכוס מבריק של משהו מלוכלך לחלוטין והוצאת כל העוקץ הגס ממנו). באופן פלאי, איכשהו התמיכה הממסדית, שלרוב מעקרת כל אירוע אמנותי בתל אביב (שלא לדבר על מתחמים בורגניים כמו הנמל, התחנה או שרונה), לא הורגשה ברוח התערוכה. למעשה, קרה ההפך, במקום שהתערוכה תרגיש כאילו רוח הממסד נגעה בה, נראה שאנגלמאיר הצליח להדביק את הממסד עצמו ברוחו האנרכיסטית. מאז הצבת הברווז של דודו גבע (שאנגלמאיר היה עמיתו) על בניין העירייה לא נראה כזה אימוץ של הממסד של יצירה כה קומית, אנרכיסטית ומטופשת. הבחירה במוזיאון היסטורי כמו בית העיר היא מושלמת לסגנון הרטרואי של אנגלמאיר שמאוהב באיקונוגרפיה הארצישראלית של שנות החמישים והשישים ומשתמש בה תדיר בקולאז'ים ובאיורים שלו, אבל היא גם נותנת תחושה כאילו מישהו השתלט על בית העיר והחריב את ייעודו. כלומר, התחושה היא לא של מוזיאון שנותן במה מכובדת לאמן מוערך, אלא של מקום ציבורי שנתקף בדיבוק והפך ליום אחד למימוש פיזי של התת מודע המופרע של אנגלמאיר. וזה מה שנפלא באמת בתערוכה הזאת – העובדה שכל המשאבים האלה הושקעו ביצירה כל כך אינפנטילית ומוגזמת, יש בה כדי לרומם את הנפש. יש בה אפילו חשיבות מסוימת כהצהרה שגם יצירה מהסוג הזה ראויה לתמיכה ציבורית, שאנחנו כחברה רוצים לראות עוד דברים מגוחכים שכאלה, ולתמוך בהם.

מישהו כתב על אנגלמאיר שהוא אנדי וורהול הישראלי, אבל לא נראה כאילו אנגלמאיר מנסה לערער על הגבולות בין הגבוה לנמוך באמנות, אלא פשוט מתעלם מהם לחלוטין ולא טורח לשאול שאלות מיותרות על גבולות או על אמנות, אלא פשוט לעשות מה שהוא רוצה. בכלל, פתאום חשבתי לעצמי שהומור זה הדבר היחיד שלומר עליו שהוא אמנות זה עלבון. אם על כל דבר אחר שנעשה כהלכה ניתן לומר שהוא הגיע לדרגת אמנות, דווקא הומור, אבסורד וגרוטסקה הם דברים שמבט אמנותי מעקר אותם ומוציא מהם את הרוח האמיתית שלהם. לדעתי אין טעם להסתכל על העבודות בתערוכה הזאת כאמנות, כאילו הן "משקפות כיצד הפך הקומיקס הישראלי לצורת ביטוי אמנותית ביקורתית המשקפת חברה שהופכת להיות אינדיבידואליסטית ונהנתנית" כפי שנכתב במקום אחר, אלא כהשתעשעות בקנה מידה קולוסאלי, כהמראה של הדמיון מעבר לגבולות הטעם הטוב, ההיגיון או החשיבה על מה זה אמנות.

התערוכה תוצג בבית העיר בשלושת החודשים הקרובים, וחובה ללכת אליה, ולו רק בשביל להאמין שזה קיים. נדמה לי שאחרי ה-16 בספטמבר, כשהתערוכה תיסגר, מי שרק ישמע עליה יתקשה להאמין שהיא התרחשה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים