"אמפתיה היא הכל": ראיון עם במאי האינדי אונור טוקל

אונור טוקל, במאי עצמאי ניו יורקי ממוצא טורקי, עשוי להיות החוליה האחרונה והחשובה ביותר בשרשרת המחברת בין המורשת של וודי אלן וג'ון קסאבטס לבין
הסצינה הבוהמיינית העכשווית של קולנוענים אמביציונרים הגוועים ברעב יצירתי.
ראיון עם מיזוגן לשעבר, סתגלן מקסים והתקווה הגדולה של דור המחפש להחיות
מחדש את מקורות הריאליזם

tokel

מאז שראיתי את החתונה של ריצ'רד (2012), קאלט בהתהוות אותו אונור טוקל (Onur Tukel) כתב, ביים, ואף מגלם בו את אחת הדמויות הראשיות, חשבתי לעצמי כי הנה הגיח המושיע האמיתי של תנועת הממבלקור (בה חברים במאים כג'ו סוואנברג, האחים דופלאס, אהרון כץ, אנדרו בוז'לסקי ועוד), תנועה המושתתת על עקרונות של ריתמיקה וורבלית מעובה ופטפטנית במידה העשויה לעיתים למתוח את גבולות הסבלנות. החתונה של ריצ'רד אמנם מתנהל בתחביר קולנועי פוסט מודרני שמורכב משיחות הנוגעות בחיי היומיום, אך בה בעת מביע ותופס את המציאות כהרבה יותר מאשר דיאלוג מתמשך של ניהיליזם אירוני וייאוש כרוני. הסרט מתמודד עם חומר אנושי פגום – חברים משכילים ומודעים לעצמם נפגשים לקראת חתונת חברם הטוב המיועדת להתקיים בסנטרל פארק. בשביל להעביר את הזמן, הם משחררים החוצה קיטור מיזנתרופי ומלהגים על היעדר המשמעות בחייהם התקועים. למרות שהתיאור נשמע מריר משהו, הסרט דווקא יחסית נגיש לכל צופה חובב שנינות פיקחית ומלבבת. הקצב הקולח, האינטילגנציה הרגשית הגבוהה, האווירה דלת התקציב שמצליחה לשמור על איכויות תסריט נפלאות – כל אלה ועוד הופכים את החתונה של ריצ'רד לאחד הסרטים הטובים ביותר של העשור בעיני.

בשנה שעברה יצא סרטו החדש של טוקל – קיץ של דם, קומדיית ערפדים אקסצנטרית ומרעננת במיוחד על גבר החווה את משבר גיל העמידה (טוקל בתפקיד הראשי), כאשר לילה אחד הוא ננשך ע"י ערפד ומתחיל להביט על הדברים בצורה שונה מבעבר. אחרי הפרמיירה של הסרט באפריל האחרון, טוקל סיפר כי הגיע כבר לגיל 42 וכל מה שעשה היה להקדיש את זמנו ומרצו בציור וקולנוע אבל הכנסה פיננסית תמיד הייתה אלמנט חסר למדי באורח חייו. נוצר אצלו חשש אמיתי שבעוד עשר שנים הוא פשוט יבלה בפאב ויהיה בודד. לכן עלה לו רעיון לצלם הרפתקה של התבגרות מאוחרת ברחובות ניו יורק אהובתו, אלגוריה על אחריות ומערכות יחסים. בעזרת צוות קטן ואינטימי, עשרה ימי צילום בלבד ולוקיישנים השייכים לחברים, טוקל שוב הרים הפקה מעוררת השראה עם עוד תסריט חכם ולא צפוי. אולי נזכה לראותו על מסך גדול כלשהו בארץ, אם אחד המפיצים או הפסטיבלים יואילו בטובם להביא אותו לכאן.

את אונור טוקל הכרתי בזכות עמית איצקר (קולנוען עצמאי מוכשר בעצמו, כיום מככב בין היתר בתור זיו בסדרת הרשת המצליחה משיח), ואף איתרתי אותו בפייסבוק, שם גלשנו לשיחה קצרה, ממנה שנינו יצאנו מאוד מרוצים מהאימפקט שהיה לסרטיו עלי ועל אחרים בישראל. טוקל נידב הסכמתו שאערוך עימו ראיון בלעדי.

מה אתה חושב על נשים? האם כתבת את דמויות הנשים של החתונה של ריצ'רד בהתבסס על פרשנות אישית שלך את הפרספקטיבה הנשית על חברות ומערכות יחסים?

לפני כמה שנים עשיתי סרט בשם דינג-אה-לינג-לס על גבר נטול פין. מערכות היחסים שלו עם נשים אינן מיניות בשום צורה שהיא, לכן הוא אינו נמשך אל גופן. הוא רואה נשים כמתחשבות ואינטיליגנטיות, מכבד אותן אך חש פחד בנוכחותן. חברו הטוב, אלן, מצד שני, מפקיר עצמו להנחה לפיה נשים הן אובייקט מיני ויש לכבוש אותן בכל מחיר. הוא די מיזוגני ומזיין כמה נשים שאפשר, ואז נפטר מהן לאחר שימוש כאילו היו לא יותר מאשר אשפה. עכשיו, כשאני בתור אדם, גבר ובמאי נהיה מבוגר יותר עם השנים, ובתקווה גם נבון יותר, המיזוגניה שלי מתפוגגת לה ואני כנוע תחת עליונותן של נשים. הן חכמות ואמפתיות יותר מגברים. אמפתיה היא הכל. אבל הן יכולות להיות טיפשות לא פחות מגברים. אני לא קונה את הבולשיט של "מיניות היא ביטוי של העצמה". כשאישה חושפת את התחת שלה בעמוד הראשי של מגזין, זה עדיין רק בגדר הסחת דעת. ואז אני חושב על התחת שלה ולא על מה שיש לה לומר. ואת זה איני מכבד. זה תפל וחסר טעם. אנשים אוהבים להאשים את התרבות האמריקנית ואת תקשורת ההמונים בהשפלתן של נשים. אבל יש נשים שמרשות לעצמן להיות מושפלות. אני מודה, עד היום אני לא מבין נשים. אני תמיד מוצא עצמי נכנס לכל מיני ויכוחים עם נשים החושבות כי להתפשט מול המצלמה זה ליברלי ומשחרר. הן קוראות לי אידיוט. ואולי אני באמת כזה. בשנים האחרונות אני מנסה ללמוד איך לכתוב דמויות של נשים. ומה שאני עושה הוא לבסס דמויות נשים על נשים אותן אני מכיר אישית במציאות. החתונה של ריצ'רד הוא דוגמה לשיטה שלי. הכנסתי פנימה גרסאות של כמה מהזכרונות הכי נעימים שהיו לי עם חברים מהעבר, במיוחד מהתיכון ומימי כסטודנט בקולג'. למשל, היינו עושים סרטים בשביל הכיף, משתכרים, צורחים, משתוללים ונזרקים מבתי מלון. הקיום שלנו לא שפוי ואקראי מאוד. אני מוצא שהמשמעות לפעמים טמונה בשיחה עם חברים כשאתה מסתכל להם בעיניים ומקשיב באמת. ולהיות חלק מקבוצה קטנה ומלוכדת. זה מה שחגגתי בהחתונה של ריצ'רד. מה שמעניין הוא שהייתה דמות נשית שבמקור כתבתי עבור גבר, אבל אחרי התייעצויות עם הקאסט הנשי החלטתי כי הן צודקות וזה תפקיד שיתאים יותר לאישה. ככל שאני ממשיך להקשיב לנשים בחיי, אני הולך ומתבגר.

האם בעזרת החתונה של ריצ'רד ניסית להדגים את הקטסטרופה המתמשכת של הקיום האנושי דרך דמויות סמי-אינטלקטואליות סמי-מיזנתרופיות? מהן התובנות הכי חשובות שלך מהזמן שבילית עם האנשים הפגומים אך המבריקים הללו בתור דמות בעצמך?

המיזנתרופיה שלי נובעת מתרבות הצריכה השולטת בחיינו. זה ניזון מהעובדה שהחברה שלנו אוהבת להתלונן על הכל ומצפה לשינוי, אך על פני השטח לא עושה דבר על מנת להשיג זאת. וזה נחנק ע"י זיכרון קצר-טווח משלטונו הידוע לשמצה של בוש. אני עדיין מריר כשהיום הליברלים האמריקנים לא מקיזים עצמם לדעת על מנת להגן על אובמה שעשה כל שביכולתו בשביל להשיב את הכבוד האבוד של האומה שלנו. אני קורא לשנים 2000-2008 "עשור התבוסה". אובמה הגיע כבחירה הכי טובה שהיה אפשר לשקול עבור הנשיאות מאז ומעולם. החתונה של ריצ'רד נקרא במקור 'עשור התבוסה' והדראפט הראשון של התסריט היה הרבה יותר אפלולי וכועס. כשעברתי לניו יורק ב-2010, חיפשתי דרכים כיצד לשנות את חיי כי לא הייתי מרוצה. כשהשתקעתי בנוחיות מסוימת בחיי העיר והתעריתי בין האנשים, התחלתי להרגיש יותר אופטימי. ואז התסריט שלי הפך להיות קצת קליל יותר. התחלתי לפגוש כל מיני אמני צילום וקולנוע ברחבי ניו יורק ואני שומר עימם על קשר עד היום. הם מאוד תומכים ומתרגשים בכל הקשור לעשיית אמנות, מה שמעורר בי השראה כל הזמן. לכן החתונה של ריצ'רד היה בבסיסו סרט על חברות. אבל עם חברות מגיעה קטנוניות, קנאה, אהבה וטירוף. בכל הנוגע לסמי-אינטלקטואלי, ובכן… אני מחשיב את עצמי כחסר תרבות. אני אמנם קורא הרבה ספרים אבל מעט מאוד מהכתוב מחלחל לתוכי באמת. אני צופה בסרטים מאתגרים ואז מוצא עצמי לא פעם פשוט לא מבין את מה שזה עתה ראיתי. אני גם מנסה לקיים שיחות אינטיליגנטיות עם חבריי אבל לעיתים לא מצליח לעמוד בקצב. זו לא צניעות מזויפת. אני מרגיש כמו אידיוט גמור. אני מקווה לפחות שאני מספיק חכם בשביל לסנן את כל מה שלא חשוב בחיי. האמירה "אף פעם אל תהיה האדם הכי חכם בחדר" מתארת את הדרך בה אני חי. בסרט החדש שלי, קיץ של דם, רציתי בעיקר לחקור את ההבדלים בין אנוכיות לזולתנות.

באיזה סוג של קולנוע אתה בוטח כאמן? איך הצלחת למצוא דרכים לשמור על החזון של הטמעת תימות של תיאטרון בתוך מדיום שדורש יצירתיות עקבית?

לא יוצא לי לצפות בסרטים כמו בעבר. וזה מעציב אותי לומר לך את זה כי פעם זה היה הדבר הכי אהוב עלי. אבל לאחרונה, שני סרטים ריגשו אותי מחדש כחובב קולנוע, האחד הוא בירדמן והשני הוא וויפלאש. יש להם כל כך הרבה אנרגיות ורעיונות. וגם שחקנים יוצאים מהכלל, ממש מאירים את המסך. קולנוע מפיח רוח חיים. ואני אוהב כשהדיאלוג נותן לך סטירה חזקה. התחלתי להתעניין בשימוש של שתי מצלמות בלבד בסרטים שלי. זה פתח עבורי אפשרויות דינמיות במיוחד, כי אני יכול להיות פחות מחושב ויותר ספונטני ובכל זאת לשמור על מראה ואווירה של תיאטרון. זה גם נותן לי אופציה לצלם מהר יותר ולשמר את הכוח המנטלי של השחקנים.

האם הזדמן לך לאחרונה לצפות בסרטים ישראלים?

כשיוצא לי לצפות בסרטים ישראלים, אני מוצא עצמי מאוד נהנה מהם. אני זוכר לטובה את ביקור התזמורת ואת אור.

מהי העצה הכי טובה שתוכל לתת ליוצרי קולנוע עצמאי באשר הם?

אין תירוץ לא לעשות סרט ממש ברגע זה. עם מצלמת DSLR, ציוד סאונד בסיסי וראוי ותוכנת עריכה בהישג יד אפשר לחולל פלאים. לכתוב תסריט לא עולה לך כלום מלבד זמן ותשוקה. לא קשה למצוא שחקנים שיעבדו איתך ויאמינו במה שאתה רוצה לעשות אם אתה מראה להם עד כמה אתה נלהב לגבי זה ומוכן לעשות מה שיידרש. אני למשל מאוד גאה בהחתונה של ריצ'רד. הוא למעשה העניק לי כלים אישיים וביטחון עצמי להמשיך הלאה ולעשות את הסרט הבא שלי קיץ של דם. עכשיו בדיוק סיימתי לערוך סרט אותו צילמתי לסירוגין במשך שנתיים שנקרא Abby Singer/Songwriter וזה על קולנוען ומוזיקאי, על התהליך היצירתי והאמנותי שהם עוברים, על השיגעון שמלווה אותם לכל אורך הדרך. הסרט מאוד דל תקציב אבל יפתיע צופים עם כמה שהוא פראי וניסיוני בחלקים מסוימים. הסרט שאני עובד עליו עכשיו נקרא Applesauce בתקווה שהוא יהיה שיפור גדול של כל מה שעשיתי עד כה. ולא אכפת לי בכלל מההצלחה או חוסר ההצלחה של הסרטים שלי. אני פשוט חש הקלה בידיעה כי יש זמינות טכנולוגית יוצאת מגדר הרגיל ואפשר לעשות סרטים כל הזמן ולא להתפשר. כשיש לך כלים שימושיים וזולים יותר, הדרך למימוש אמנותי סלולה מאי פעם. אולי בקרוב אני אפילו אגשים את אחד החלומות שלי ואצלם סרט במולדתי, טורקיה. כל יוצר קולנוע מגיע עם יכולות מסוימות אבל אם אין לך חוש התמדה אתה לא תגיע רחוק ולא תבטא את עצמך כמו שחשבת שיקרה. תמיד חשוב לרצות להיות במסגרת של עשייה, אחרת אתה מבזבז את עצמך בשביל כלום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים