ביקורת ספר: "מחדש" (נוית בראל, 2015)

ספר שיריה החדש של נוית בראל נושא בתוכו כמה ניסים קטנים, בתוך המרחב של החדר ובין עונות השנה, שנוכחים בו באותה המידה, ומאזנים בין החוץ לפנים בספר שמזמין להרגיש ולחשוב בו

עטיפה_-_מחדש(2)

עטיפה_-_מחדש(2)

ספר שירים חדש לנוית בראל – משוררת, עורכת ספרות, מתרגמת, חוקרת ספרות, מבקרת. אני קוראת בעניין, נכנסת לאווירה, מרגישה באחדות מסוימת של השירים, מוכנה לנס. והנה הוא בא: בעמוד 13 של הספר:

נס עמוד 13

ההתחלה חידתית ומפתה להמשיך בקריאה. הזוג אינו מתחבא: זוגיותו פומבית, גלויה, מוחלטת, מוארת ללא צלו של הצל. הנשיקה – רק נשיקה מכל גילויי הקרבה האפשריים ואפילו זו החד צדדית ("רק נשקתי לךָ") – משמחת. בערבו של היום בו נפגשתי לראשונה עם "מחדש", ברביעית מבין חמש הרצאותיו במסגרת הקורס ב"קתדרה" במוזיאון ארץ ישראל, התייחס עמוס עוז לבניית העלילה בסיפור ואמר שישנה המורכבות שהיא מעל לפשטות ומעשירה את הטקסט, אך ישנה רמה מעל למורכבות – דבר-מה מזוקק ונשגב, אותו כינה "פשטות שנייה". אני רואה בנשיקה המשמחת הזאת כאן את גולת הכותרת של השרשרת: ידידות – נאהבות – ידידות שנייה, שהיא הדרגה הגבוהה של הזוגיות. ישנם אנחנו והם לא עוינים, אך מופרדים. יש מי שקל ועף ומי שכבד ונשאר ובניגוד לצפוי ורומנטי-מתקתק, "אנחנו כבדים מלעוף" – הזוג נשאר בחדר, במקום הבסיסי ביותר – לא בארמון מפואר ולא בטבע קסום – בפשטות השנייה של עמוס עוז. משלב המורכבות מגיעות השיחות "עם השדים והרפאים", אך ברמה הגבוהה של הזוגיות – אין כבר פחד מהם. אנחנו לא צריכים לא כנפיים ולא שמיים – גם על הקרקע בחדר יכול להתרחש נס. עם כל השמחה, גם הסמויה, היצירה כתובה בסולם של מינור, כמו רוב הסימפוניות הגדולות מהיכרותי עם המוסיקה הקלאסית. אקורד הסיום אומר את הנס שנתן לשיר את שמו ומטשטש אותו עם האומללות של האהבה ומנסה לאזן עם תפילה ונגיעה בנצח במנעד מטה-מעלה שמשאיר את הקורא בבטחה בחצי המשור החיובי. אני מודה ל-12 שורות של שיר נסי על כך שעוררו אותי לעמוד צפוף של התייחסות מחשבתית-רגשית.

אחרי הַפְסָקָה המתחייבת מעוצמת ההתרגשות, אני ממשיכה בקריאת הספר. לשירים כמה תכונות משותפות המאפיינות אותם וזה כשלעצמו טוב ונכון ומקנה לספר לכידות. אחד המאפיינים הוא האזכור של עונות השנה ואפילו יותר מעונה אחת באותו השיר. תוך כדי הקריאה השלישית בספר עשיתי רשימה חלקית: "אביב" מופיע בעמודים 11, 12, 16, 38, 44, 52, "קיץ" – בעמודים 14, 15, 23, 25, 35, 58, "סתיו" – 11, 14, "חורף" – בעמודים 19, 20, 47, 58. התופעה הזאת מסקרנת בעיניי ויש לה חן – אמנם שירים רבים מתרחשים בחדר: "אני שואלת בחדר אחר" (ע' 9), "דרך יחיד ארבעה קירות" (ע' 10), "נשארנו בחדר" (ע' 13), "איש לא ביקר בחדרינו" (ע' 20) – אך מתקיים קשר הדוק עם הסביבה, עם הטבע, שמתבטא בהתייחסות תכופה לעונות השנה. ואני רואה עוד משהו חמקמק, עדין כרפרוף כנפיים ברוח. לספר 4 שערים. שירי השער הרביעי "בין קולות" מתכתבים עם דמויות ספרותיות כגון איוב, רחב, דלילה, אורידיקה; או עם משוררים כאמילי דיקינסון, דוד פוגל, ורלן, בודלר. רוב רובו של הספר – 3 שעריו הראשונים – נכתבים מתוך זוגיות מרומזת וחידתית לעיתים, אך תמיד לא בטוחה, לא יציבה ורופפת עד כדי כך שתלויה אפילו בעונות השנה: "גם האביב הזה / אינו עושה אותך ראוי לאושר" (ע' 12), "כל החורף לא נחשבנו בין החיים" (ע' 20), "באחר הצהרים של קיץ, בחום / שלא כתוב בתורה, קיבלת את פני" (ע' 25). המאפיין השני הבולט של שירי הספר הוא משפטי השאלה הרבים בהם. חלקן באות על פתרונן, אחרות נשארות תלויות באוויר הדחוס של השיר: "אני בוכה? מה היה העולם חסר?" (ע' 12), "היום, כשחם, מה יכול לעשות הסתיו למעננו?" (ע' 14), "מה הסיפור שלנו? מה היה בו?" (ע' 42). מה תפקידן של השאלות? מצד אחד הן מטילות ספק בבסיסה של הזוגיות ובכך ממחישות את האי-וודאות והשבריריות שלה, ומצד שני הן פונות לקורא, כמעט מבקשות את עזרתו ובכל מקרה משתפות ומערבות אותו. אני מרגישה הרבה יותר נוח עם משפטי חיווי: "האמת היא פשוטה ואחת: שאין / זה משנה אם חי או דומם, רחוק או קרוב, לטובתי או שלא בטובתי – / רק א ל י ךָ נשאתי כל העת את עיני." (ע' 17). אבל לעיתים הפסקנות מגיעה לקיצוניות נוסחתית, לדיוק מיותר, כמעט גיאומטרי: "את אשר טיהרת / טימאתי ואשר טימאת טיהרתי. את אשר התרת אסרתי / ואשר אסרת התרתי. את אשר אהבת שנאתי ואשר שנאת אהבתי." (ע' 24). ההיגדים המנוגדים האלה צפויים, לא מחדשים ובמידה רבה מאכילים את הקורא בכפית.

ואז נגלה בפני השיר שנקרא "ניסן" – המחזיק בתוכו את ה"נס":

ניסן עמוד 45

שפתו של השיר פרועה, קטועה. אין תחביר כי אין חיבור – הכל נחתך, גם היום חצוי: "מחצית היום" – לקינוח הדבש. שמו של השיר מצוין – אינו לקוח ממילון שורות השיר, אלא מוסיף מידע – חודש האביב, צופן את חג הפסח ולכן "כאן / מלוכלך, כאן ניגבתי." כמו בשיר "נס" – הכל מתרחש בבית וגם כאן הבית מסויט – עם שדים ורפאים, אך כמה פרוע ושובר שורות התיאור המִספרי מהקל אל הכבד מאוד: "הבית המחזיק / מאה חיים, מחזיק גם אלף מוות." לא הכל שלם ועגול ואטום, להפך: התחביר שבור. הפרצה קוּרצה מהפיתוי. הקורא מציץ ונפגע.

כתיבתה החשופה של נוית בראל השרתה עלי קריאה מערטלת ואם הרשימה הזאת מתפרסמת ב-28 לפברואר אז זהו יום הולדת שמח למשוררת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים