חלקו הראשון (מתוך ארבעה חלקים) של הרומן החדש של יובל שמעוני קו המלח מסתיים בשורות הבאות:
"פשוט ככה זה שבני אדם מתגעגעים למשהו," טנזין אמר, "אתה התגעגעת פעם ככה דוקטור?" הרופא הניח את כוסו. "כן", ענה בשקט. "ועדיין אני מתגעגע."
והוא מוסיף להתגעגע גם בחלקים הבאים של הרומן, כולל באלו המתרחשים 90 שנה לאחר השיחה הזו וכשנים ארוכות אחרי המוות של אותו דוקטור מקנזי, וטרינר אנגלי שהפך להיות מנהל בית חולים לבני אדם בצפון הודו. ספרו של שמעוני הוא 969 עמודים של געגועים שלא יכולים להיפסק – געגועים לאישה שנטשה או ננטשה, געגועים להורים או לילדים, געגועים לאמונה באל או בשליחות פוליטית. געגועים למערכות יחסים שהיו רעות גם בשעה שמושא הגעגועים היה קרוב. אותו דוקטור לא היה בעל טוב ואוהב לאישה אליה הוא מתגעגע – מעריץ כן, אבל לא באמת אוהב. הוא חלק מקבוצה הכוללת את רוב הדמויות הגבריות ברומן הזה – דמויות של גברים אשר לא מסוגלים באמת לחיות לצד נשים. מלבד אותו מקנזי, בולטים בקבוצה שושלת הגברים במשפחת פוליאקוב, אשר התיאור שלה מתחיל בסוף המאה ה-19 ברוסיה ומסתיים בשנת 1994 במסע של גבר ישראלי (שאביו עברת את שם המשפחה לפולג) לאנגליה ולהודו, בחיפוש אחר סבו האבוד, סב שגם האב לא הכיר. הסב, האב והנכד מקבלים הרבה מקום ברומן, אך גם אביו של אותו סב אבוד לא יכל באמת להיות בעל אוהב לאשתו או אב לבנו. כל הגברים בסיפור כמהים לחום, למשפחה, למגע של בת זוג. אבל הם לא מסוגלים להעניק אהבה לבני משפחתם או לאישה בשעה שהיא מאוהבת בהם. קל להם יותר להעריץ אישה רחוקה ואבודה, או לטפל באישה בתרדמת. ברגע שאחד מהם נוגע בזוגיות יציבה, הוא בורח או נמוג.
גם המבנה של הרומן הוא מבנה של געגועים, של השקפה לאחור. שלושת חלקיו הראשונים של הרומן מסופרים בעיקר לאחור מנקודת זמן ספציפית:. בחלק הראשון אנחנו בשנת 1904, עת ד"ר מקנזי מתחיל את הטיפול שלו בפוליאקוב המגיע מחוסר הכרה לבית החולים. מן הנקודה הזו הסיפור חוזר אחורה לעבר המסע אשר הוביל כל אחת מן הדמויות לאותה נקודת זמן. בחלק השני אנחנו בשנת 1994, כאשר בנו הזקן של פוליאקוב נזכר בחייו ממרומי גיל 90 בתל אביב בעוד הבן המבוגר של אותו זקן ממתין באנגליה לפגישה עם אדם שאולי ישפוך אור על ההיסטוריה המשפחתית – כאשר במקביל אנחנו לומדים עוד על העבר של אותו פוליאקוב הסב בנתיב אשר הוליך אותו עד להרים בצפון הודו. החלק השלישי מסופר משנת 1910 וד"ר מקנזי מהרהר בו על מה שקרה לו בשנים שבין הטיפול בפוליאקוב לנקודת הזמן בה הוא נמצא. רק החלק הרביעי מתמקד בגיבור פעיל: נכדו של פוליאקוב מגיע להודו ויוצא לחקר מעשי אודות מסלול חייו של סבו, כאשר המסלול כבר ידוע לקוראים אך קיים סימן שאלה גדול האם נותר בחיים ולו אדם אחד אשר יכול לכוון אותו לעבר אותו מידע מבוקש וסיפור עתיר מימדים בו היו מעורבים פוליאקוב ומקנזי.
"חדר", הרומן הקודם של שמעוני מ-1999
הסיפור עתיר מימדים, אבל בכל זאת קטן. אותו פוליאקוב ניצל מפוגרום זוועתי (המתואר בפירוט מצמרר), היה מעורב בניסיונות הפיכה ברוסיה ופיגועי טרור של ממש, התגלגל לחבל לאדק בהודו שם נרתם לעזור לד"ר מקנזי במזימה אשר נועדה להפיל יריב רומנטי של האחרון – ודרך הפלת היריב להפיל גם את כל העולם המערבי בסיפור אודות ים אשר האלים העלימו בלב המדבר ההודי, ים אשר פוליאקוב מתבקש לכתוב עליו באותיות עבריות. תרמית מורכבת אשר לא רק שלא מתגלה בזמן אמת, דומה כי הספר מתחיל להאמין בה, אף כי מקורות הזיוף נמסרים לנו מן ההתחלה. לא מדובר באלים אמיתיים, אבל קו המלח שהותיר אותו ים נסתר מעניק את שמו לרומן ואולי גם הותיר משקעים בקרב הדמויות הראשיות בו. ד"ר מקנזי מאמין רק בדארווין, עבור פוליאקוב אמונה באל אינה אופציה אחרי הפוגרום שחווה ועבור צאצאיו האל אף פעם לא היה אופציה. אלא שמסביב, הם מוקפים בכל אמונה אפשרית, לא רק דרך מיסיונרים ונזירים בודהיסטים, הנוכחים באופן תדיר בסיפור.
"הבנתי שלעקור מהלב של בני אדם אל, כל אל, זה קשה. ניסית לעקור פעם, דוקטור, אמונה גדולה מהלב?" נשאל ד"ר מקנזי במהלך החלק השלישי של הרומן. הוא לא משיב, אבל חושב: "אמונה לא, אהבה כן". האהבה ברומן היא סוג של שליחות דתית עבור הגברים בסיפור, בייחוד עבור אלו שאין בהם אמונה באל של ממש. ודומה כי לא ניתן לעקור את אותה אהבה, אולי רק על ידי חיים ביחד אשר מובילים לסבל – אבל גם אז ישאר אחד מבני הזוג, לרוב הגבר, איתן באמונתו כי יש לשמר את מערכת היחסים. כל פרשיית אהבים המוזכרת ברומן בקצרה או בפירוט (לרוב סיפורי האהבה ברומן מוזכרים קודם כל בקצרה ומאוחר יותר בפירוט) מהדהדת את המקרים האחרים, אבל גם נבדלת מהם, כפי שהדבר קורה לרוב ברומנים האפים מסוג זה.
אלא שהשאלה האם ההיסטוריה חוזרת על עצמה היא במידה רבה הנקודה המניעה של הרומן: בטרם פונה אמנון לחקור אודות ההיסטוריה של סבו, הוא עיתונאי החוקר את ההיסטוריה של האנושות ומנסה למצוא בה דפוסים חוזרים, תוך העלאת תיאוריות קונספירציה הנראות לבני דורו מופרכות, אך בו בזמן הן מתחשבות בכך שהישראלי שקורא את הספר שעלילתו מסתיימת בשנת 1994 יודע גם מה קרה בישראל בשנת 1995. וכך הקישור אשר יוצר העיתונאי בין התנקשויות פוליטיות שהתרחשו ברוסיה בראשית המאה ה-20 לבין ההתנקשות בשגריר אשר זירזה את כניסת ישראל למלחמת שלום הגליל נראה הגיוני יותר. כמו גם הקישורים בין הילדים השונים ברומן, אלו הננטשים ואלו המתים. הרומן נפתח בחבל לאדק, בשיחה בין פוליאקוב לבין ילד רוסי, אשר חשיבותו במארג שברא שמעוני תובהר רק בחלקו השלישי של הרומן. ילד נוסף אחר הוא ילד לבנוני אשר אמנון מנסה להציל במהלך המלחמה – ואמנון הוא צאצא של ילד אשר פוליאקוב בחר כנראה שלא להכיר בו; אמנון גם מסרב ללדת ילדים משל עצמו ובמשך רוב חייו בורח מזוגיות ארוכות טווח, כאשר גם אביו חיכה שנים רבות בטרם התמסד. הגברים לזרע פוליאקוב מנסים לדחות כמה שיותר את הכניסה למערכת יחסים, אולי מתוך ידיעה מראש כי החיים ביחד הינם רק סבל – אבל בסופו של דבר גם האהבה הופכת עבורם לאובססיה, ממש כאילו היו ד"ר מקנזי הסובל באופן נצחי מאהבה לאישה אשר לא אוהבת אותו, גם בשנים בהם הוא חי עם האישה אשר אוהבת אותו ומתמסרת לו, אף כי ליבו וכל מחשבתו נתונים לאישה הנעדרת.
כוחו של הרומן הוא בהיותו מפורט להפליא ובו בזמן עתיר בסודות אשר לא נחשפים במלואם. לאו דווקא סודות עלילתיים, אלא סודות לגבי הסוד הגדול אשר מנסה הסופר, ככל אמן, לפענח: מסתורי הנפש האנושית, השאיפה שלה לחופש ואי היכולת שלה להשתחרר מטראומות ופשעי עבר, בין אם מדובר בפשעים שהיא הייתה בהם הקורבן ובין אם מדובר בפשעים שביצעה – פשעים הנעים מרציחות פוליטיות והשתתפות במלחמה לנטישת אישה, או להישארות בחברת אישה. שקרים הנעים מזיוף ההיסטוריה תוך סיכון חיי אדם לבין אי חשיפת מטרת המסע אשר עורך העיתונאי. ויש גם רגעים בהם דווקא חשיפת האמת לא רק אמינה פחות, אלא גם מזיקה הרבה יותר. דמותו של פוליאקוב, זו אשר דומה כי נכתב עליה הכי הרבה בסיפור עתיר המימדים, נותרת זו המיוסרת והבלתי מפוענחת ביותר – לפרקים דומה כי הסב הנעדר הינו סוג של אל. ואולי אחת ממסקנות המשנה של הרומן היא שאנו זקוקים לסוג מסוים של אל, גם אם מדובר רק באדם פגום מאוד מכל בחינה אפשרית.
גם לאחר שכל תפניות העלילה נחשפות ועמודי הכרך השני מסתיימים, קו המלח מוסיף לרתק ולהזמין צלילה נוספת פנימה, לתוך עולמם העשיר מאוד של הדמויות, אשר גם השוליות ביותר שבהן מרתקות ומעוררות הבנה. זהו רומן שאפתני מאוד, אך גם מדויק מאוד ואנושי מאוד. אפוס המגיע לשיאיו בתיאור של רגעים קטנים. בטקסט זה נגעתי רק במעט מן ההיבטים של המסע המורכב אשר ספרו של יובל שמעוני מציע.
