עוד מעט קט ונגמרת שנת 2016 ומצב השיח על שירה במחוזותינו בכי רע. ולו רק כדי לשפר במעט את המצב החלטתי לשנס מותניים ולערוך רשימה קצרה של ספרי שירה נבחרים שראו אור במהלך השנה החולפת, ספרים משמעותיים שביכולתם לסמן כיוון ודרך לקראת הבאות.
ממש לקראת סוף השנה ראו אור שני ספרי שירה שאני חושב שיהיו משמעותיים גם בואך שנת 2017. בשניהם בחרו המשוררים להלך בדרך לא סלולה בהכרח:
היסטוריה מאת המשורר והסופר יונתן ברג (יליד 1981, פסגות, כיום מתגורר בתל אביב ונמצא במסעות מסביב לעולם בהודו) הוא ספר שיריו השלישי של ברג, וראה אור לאחרונה בהוצאת קשב לשירה. הספר כולל עשרות שירי פורטרטים של אישים בהיסטוריה היהודית, החל מהדמויות המקראיות של אדם וחווה, קין והבל, הנביאים והנביאות, המורדים הגדולים, יהודה המכבי, שמעון בר כוכבא, חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, ראשיה ומנהיגיה (גולדה מאיר, מנחם בגין, יצחק רבין), משורריה (יהודה עמיחי), ועד אל בני משפחתו של ברג, אביו ואמו, והוריהם. זהו ניסיון שירי שהוא קודם כל אמיץ, לצאת מגבולות האני הביוגרפי אל מחוזות האני הלאומי, המיתי וההיסטורי. ברג הוא לא הראשון וגם לא האחרון שכותב שירי פורטרט על אודות אישים בהיסטוריה היהודית והעולמית אבל האופן האינטסיבי שבו הוא נוהג בדבר הזה בספרו החדש מעורר השתאות.
שירים לאסירי בתי-הסוהר מאת המשורר והסופר אלמוג בהר (יליד 1978, נתניה, רעננה, מתגורר כיום בירושלים), הוא ספר שיריו השלישי של בהר וראה אור לאחרונה בהוצאה עצמית (אם הבנתי נכון הספר מופץ דרך אינדיבוק). לספר שתי עורכות, ענת לוין ורות קרא-איונוב קניאל, והוא מורכב משירי מקור; פזמונים; תרגומים, כולל של שירי בוב דילן, בהם חזיונות של ג'והנה היפהפה, ואריאציות על שירים וקטעים ספרותיים של יוצרים אחרים, בעיקר מהעולם הערבי וקטעי פרוזה של בהר עצמו, כשהמרתקים שבהם הם אלו שלקראת סוף הספר, במיוחד הקטע טיוטת דו"ח לסיום תקופה ראשונה של תרגילי קיום בעולם. כמו ספרו של ברג לעיל כך גם הספר הזה מאתגר מאוד את הקורא (וגם את המבקר) בשפע שלו אך כאן מדובר לעתים קרובות בשפע מסוג שונה. אם אצל ברג ההיסטורי מונח על המדוכה הרי שאצל בהר למרות הרצון הדומה להלך בגדולות לא פעם האישי והאינטימי-משפחתי גובר על ההיסטורי, גובר על הלאומי, ורוכש בעלות מרגשת ומעוררת למחשבה.
שני ספרי שירה ראשונים למחבריהם שראו אור השנה ויש בהם מידה מבורכת של הבטחה הם הספרים הבאים:
קילו ברזל קילו נוצות מאת מירלה משה-אלבו (הוצאת ספרי עיתון 77, עורכת: טל ניצן; וחייב לציין גם את ציור הכריכה המרהיב של יוסי וקסמן, ארוחת בוקר על הדשא). משה-אלבו היא ילידת 1960, נולדה בחדרה ומתגוררת כיום בתל אביב. ספרה הראשון של מירלה משה-אלבו דורש התייחסות מיוחדת אבל כאן רק נאמר כי הוא גולם בחובו אפשרויות לא מעטות של קריאה מענגת ומכאיבה כאחת. יש בו שירים ביוגרפיים קשים לא מעטים, שירים שחושפים אלימות משפחתית, אלימות מינית, גם שירי סאדו-מאזו המשתלבים אף בקריאות היסטוריות, ולעומת זאת יש בו גם שירים אפלים אחרים, מסתוריים, אקזוטיים. יש כאן גם עולם דימויים עשיר, מקורי, חדש.
אחד אֵל אחד מאת עודד בן-דורי (הוצאת ספרי עיתון 77). ספר שיריו הראשון של עודד בן-דורי (תושב שכונת גבעת אולגה, אב לשמונה ילדים) מפתיע כבר בפתח הדבר שלו עם דיבור על עצם המעשה של כתיבת ספר שירים בימינו בנוסח השאלה שהוא מעמיד בראשו ושחוזרת להופיע באחד השירים הראשונים בספר: "האם בשביל זה היה כדאי להטריח את האנושות?". בן-דורי מבקש לדבר על שירה ממקום גבוה, ממקום של קדושה בנוסח הרב קוק ובנוסחים רליגיוזיים אחרים. זה מקום שיש קודם כל לכבד גם נוכח שירת הדיבור היומיומית לכאורה שמולכת בכיפה בימינו. שירי הספר כוללים התכתבויות עם המקורות; שירים על זוגיות; משפחה; מקום המשורר בעולם; חיינו כאן בארץ ועוד (אין להחמיץ את השיר הסוגר את הספר על אנייטה פאלסקוג).
הספר האחרון והחביב ברשימה הוא דווקא ספר שראה אור בשנת 2015, נדמה לי שבשלהיה, ובכל מקרה אני טרם עסקתי בו ואני חש החמצה מכך ולכן החלטתי להביאו לכאן:
תהום להיאחז בה מאת בתאל קולמן (ילידת 1985, ירושלים). הספר ראה אור בסדרת כבר של מוסד ביאליק ובעריכת ליאת קפלן. אינני יודע האם הוא זכה להתייחסויות קריאה או לא אך אני זוכר שפרסמתי שיר או שניים מתוכו בדף הפייסבוק שלי ולא הוספתי. בתאל קולמן מזכירה לי קצת משוררת מוכשרת ביותר שגם כותבת ביקורות שירה מפעם לפעם, בכל סרלואי, לא במקרה שתיהן משתייכות לציבור הדתי-לאומי בישראל, אך יש גם קול מקורי אצל קולמן שהוא שונה מזה של סרלואי, קול ייצרי מאוד, חושני, ארוטי, שכמובן לא נמנע מהתכתבות עם המקורות היהודיים אבל עושה זאת בדרך חתרנית, בשרנית, שראוי להתעכב עליה. באחד השירים כותבת קולמן על כך שבעת מעשה האהבה המיטה חורקת, רוצה לומר הבסיס עליו מניח האדם את ראשו כדי לישון, שיזכור כי גם כאשר הוא אוהב ביותר יכול לחרוק, ויש עוד הרבה רגעים מבריקים כאלו בספר שלה, שאני מקווה בכל זאת גם לקרוא בו לעומק בעצמי ומזמין את הקוראים/ות לעשות זאת בחסד גדול, את הספר הזה, ואת הספרים הנוספים עליהם המלצתי כאן.
זו הייתה שנה נפלאה לשירה הישראלית, פסטיבלי השירה מטולה ואשדוד היו מהפכנים ופורצי דרך, אני צופה קדימה באופטימיות רבה מצד אחד אך גם קורא להתעוררות של כתיבה על שירה, כתיבה שלצערי הולכת ודועכת ככל שחולף הזמן. אל תכתבו על החברים שלכם. זה תמיד יוצא גרוע ומאולץ. כתבו על מי שאתם לא מכירים. תעשו אהבה עם עולמו של האחר, הזולת המוחלט.
