תקווה ואמת – סיפור קצר מאת לוקאס נייט

סיפור קצר על ריב הסופרים העתיק והגדול ביותר היסטוריה

oldgirl

כשמחפשים את המילה "תקווה" בגוגל, רואים תמונות שבכולן מופיעה אותה אישה. היא צעירה לרוב, לבושה בשמלה רחבה מוחקת מיניות, בעלת שיער בהיר וזוג עיניים חולמניות המביט לעבר אובייקט לא קיים ברקיע. אבל האמת היא שתקווה לא באמת נראית ככה. תקווה היא אישה זקנה מאוד. על גופה היא עוטה סוודר פשוט ונוח, ואת שערה היא צובעת בשחור. זה לא מבושה, היא פשוט יודעת כי שערה יפחיד אדם רגיל, שכן בעוד ששערו של בן 90 שנה מאפיר מעט, בשערה שלה הצטבר מספיק לובן כדי להכהות את השמש. לעיניה משקפיים עם מסגרת עבה. הדבר היחיד שעבה יותר ממשקפיה הוא קמטי הלחיים אשר מסמנים שני עמקים באדמת הטרשים של פניה. אלו הפנים הכי מקומטות שאי פעם תראה, לא רק כי היא האישה הזקנה שאי פעם תפגוש, אלא כי יש לה את העבודה הכי קשה בעולם.

תקווה היא הסופרת הותיקה בעולם. לסיפורים שלה יש ביקוש כל כך גדול, עד שלא משנה כמה היא כותבת, אנשים מתחננים לעוד. היא יודעת לכתוב ברור מספיק, כך שגם אלו שלא יודעים לקרוא, קוראים את הסיפורים שלה. אף סגנון לא מרתיע אותה. היא כותבת שירי ערש שמבריחים סיוטים, ספרים עם ציורים של נוף וחיות, סרטים מצוירים שבהם הטוב תמיד מנצח, מילים מרגיעות לילדי הגן שמפחדים מכיתה א', סדרות שיוצרות שיחה עם חבר חדש, בגדים יפים שמייפים את מי שאפור, שירים שמזיזים את הגוף גם כשלא בא, משפטים שמפתיעים כשנראה שכולם צפויים עד עייפה, ביטחון עצמי שאחרי כישלון, הבטחות שלום לחייל הצועד למלחמה, חוקה שמבטיחה שהמדינה תגן עליך. אבל היצירה הכי מפורסמת שלה היא זו שאומרת לנו, שגם מחר בבוקר תזרח השמש, ביום יהיו 24 שעות, ולא יקרה דבר יוצא מגדר הרגיל. ליצירה הזו קוראים שגרה.

ואם כל זה לא נשמע לכם מספיק, לתקווה יש מתחרה. המתחרה של תקווה היא אישה צעירה. שיערה אדמוני טבעי והיא אינה זקוקה למשקפיים. היא אף פעם לא מחייכת ואף פעם לא בוכה. היא אפילו לא לובשת בגדים, אלא מעדיפה שיראו אותה כמו שהיא. הכתיבה באה לה הרבה יותר בקלות מאשר לתקווה, ולכן אף קמט לא מארח לה חברה. קל לה לכתוב כי היא לא כותבת סיפורים, אלא ביקורות, ביקורות על הסיפורים של תקווה. היא הקוראת מספר 1 של תקווה. אם תקווה כותבת משהו, היא תיקרא אותו. וברגע שסיימה לקרוא, היא תמהר לכתוב ביקורת. הביקורות שלה תמיד רעות, אך תמיד כנות. היא מסוגלת למצוא כשל בכל יצירה. קוראים לה אמת.

גם לביקורות של אמת יש לא מעט קוראים. אבל בניגוד לתקווה, הם לא אוהבים את הביקורות שלה. מכירים אותה כי היא נדחפת לכל מקום, כמו תגרנית בשוק, כמו מכתב שרשרת, כמו רכלנית שכונתית זולה. כמה מעבודותיה המפורסמות יותר הן אנחת היאוש של תינוק שזה עתה נולד, חלונות מוכתמים מעשן מפעלים, צחוקו של הבריון השכונתי, קשיי נשימה, צפירות של מכוניות בפקק, מבטים מזלזלים של הורים, מכתבי פיטורין, תאונות אימונים, שואות. בעיני אמת, כל הביקורות האלו הן זהות, ואין אחת טובה מהאחרות. בעיני אמת, האמנות שלה לא נמדדת באיכותה, כי אם ביכולת המיידית שלה להשיב לכל יצירה של תקווה בביקורת משלה.

תקווה ואמת לא יכולות לכתוב הכל לבד. לכן, כמו אמנים מפורסמים של ימינו, הן שוכרות אמני משנה. אותם אנשים פשוטים, בני תמותה, שלהם אנו קוראים אמנים, הם רק צללים חיוורים, אמני משנה שכירים של אמת ותקווה, לעיתים אף בלי שהם עצמם יודעים זאת. בדיוק כמו חברות הענק המפנקות, קשה לעזוב משרה אצל תקווה או אמת. תקווה משלמת ללקוחותיה באושר, במחיאות כפיים של קהל, ובכוח הבלתי אפשרי לקום ולנסות, כל פעם מחדש. אמת משלמת ללקוחותיה בידע, בראיית הנולד ובשלווה שנובעת מידיעת סופו של כל דבר. אך יחד עם שכר הטירחה לעובד, בא התשלום. עובדיה של תקווה מפחדים פחד מוות מהביקורות של אמת, נמלטים מפניהן שמא ירמסו את יצירותיהם כליל. עובדיה של אמת מאבדים את היכולת להנות, כמו שאר האנשים, מסיפוריה של תקווה, שכן הם רואים את הפגמים בהם. כך, כל עובד, של תקווה, או של אמת, חי לו בצד אחד של עולם היצירה, נזהר לא לעבור את הגבול.

תקווה ואמת אינן עצמאיות לחלוטין, הן כפופות למנהל קשוח, קוראים לו זמן. תקווה מתעקשת כי היא זו שמבצעת את הוראותיו של זמן על הצד הטוב ביותר, שכן היא מנסה לכתוב סיפורים על כל דבר שקורה בכל רגע. אמת מתעקשת כי היא זו שמבצעת את הוראותיו של זמן על הצד הטוב ביותר, שכן היא תמיד ממהרת אל הבלתי נמנע. כשהן פונות לזמן, הוא תמיד אומר להן אותו דבר. ציוויו של זמן הוא ללכת קדימה, לא להתעכב במבטים הצידה כמו תקווה, ולא לרוץ בעיוורון כמו אמת. אם תקווה כותבת סיפורים, ואמת כותבת עליהם ביקורות, תפקידו של זמן הוא למחוק את הכתבים של שתיהן, על מנת שלא ישְׂבע העולם וישאר מקום ליצירה חדשה.

אתם בטח תוהים כיצד נגלה לי כל זה. ובכן, תקווה ביקרה אותי. זה היה בחמש בבוקר, היא רצתה לקחת קצת מנוחה מפרוייקט שעבדה עליו, כתיבת חיים שלאחר המוות לחילונים זקנים. היא התיישבה לידי לפנות בוקר והעירתני משנתי כדי שפעם אחת, תספר למישהו את סיפורה שלה. אחרי שסיימה, שאלתי האם אוכל לכתוב עבורה. הצעתי את עצמי בשכר רעב, בתחנונים. היא סירבה. "אתה כבר של אמת", היא אמרה, "נשבעת לה אמונים עוד בילדותך, ועתה לא תוכל לעזוב". אך לא ויתרתי. "בטח אפשר לסדר משהו, לא?", שאלתי כמו ישראלי קומבינטור טוב. תקווה עצרה לרגע, הביטה בי, התלבטה, ובסוף גילתה לי סוד.

כתבתי קודם כי עובדיה של תקווה אינם יכולים לעבוד עבור אמת וההיפך. אך למעשה שיקרתי, זה היה הסוד שתקווה גילתה לי. יש מספר מצומצם של אנשים שעובדים עבור שתיהן, בו זמנית. זה קורה במקרים הנדירים בהם תקווה ואמת מחליטות שיש משהו שווה מספיק בשביל שיכתבו אותו ביחד, סיפור שמכיל גם ביקורת. תקווה הציעה לי, באופן חד פעמי, לכתוב סיפור כזה, גם בשבילה, וגם בשביל אמת. אני מקווה שנהניתם לקרוא אותו.

סיפורים קצרים נוספים של לוקאס אפשר למצוא בדף הפייסבוק שלו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים