דינה והמכות – סיפור קצר מאת עופר ליברגל

הדרך לירושלים תמיד מחזירה לעבר. היא עודנה זוכרת כיצד התגברו לפתע פעימות לבה באוטובוס אותו לקחה הביתה במהלך החופשה הראשונה מן הטירונות, איך שמח גופה לנוכח החזרה לסביבת הבית. אבל כעת, הדרך משלבת בין המוכר לזר – עבודות בכביש שינו לגמרי את פני הדרך בשער הגיא, הכביש נראה כמו הכלאה מוזרה בין כביש אירופאי מודרני לדרך בה נסעה הכי הרבה פעמים בימי חייה, כנראה העבירה בה יותר שעות משאי פעם תבלה בקווי האנדרגראונד הלונדוני. היה נדמה כי גם השריפה הגדולה לא שינתה את פני ההרים בדרסטיות כזו. הכביש נראה כמו פרויקט של אמן צעיר ומלא ביטחון, אשר משוכנע כי תזהה את גאונותו בעוד היא מנסה למצוא את מילות השיפוט הכי פחות פוגעניות על מנת להסביר לו. אז פרצו הדמעות.

chagall

המכה הראשונה נפלה על דינה דרך הפייסבוק. היא נפלה כרעם ביום בהיר, אף כי ברחוב ירד גשם. אירוע חיים – גד מאורס. הוא וזוגתו נראים מאושרים בתמונה. הרבה מאוד לייקים, כמה לבבות. דינה הוסיפה גם לייק משלה לתמונה, כי לא מנומס לשים סימן להלם, כעס או עצב במקרים מסוג זה. סימן קטן של מעקב, שריד גלוי של חיבה. חלפו כבר חמש שנים מאז נפרדה מגד וביקשה להישאר ידידים. ארבע שנים מאז ראתה אותו לאחרונה. שלוש וחצי שנים מאז עזבה ללונדון. רוב הפוסטים שלו כלל לא מופיעים בפיד שלה. וכבר יש לה את מארק. ומארק נהדר. כאשר רק התחילה בלונדון, הוא ניסה לגנוב אותה לגלריה שניהל. אבל דינה חישבה היטב את צעדיה. תוך פחות משנתיים היא כבר ניהלה שתי גלריות בעצמה. את השנייה קנתה ממארק, אך הטעם הניצחון הותיר מעט מרירות בפה. היא יכלה להציע לו את התפקיד שבזמנו הוצע לה. מארק הסכים. כעבור זמן קצר, דינה החליטה לאפשר להערכה הדדית להתפתח לרומן. משם לשותפות מלאה, בעבודה ובחדר המיטות. ניתן אפילו לומר שהייתה תהילה. הזוג החם של עולם האמנות של לונדון. גד אפילו לא הצליח לזייף היטב עניין בעולם האמנות בישראל. היא תמיד ריחמה עליו כאשר היה מתלווה אליה לתערוכות, בעוד היא התאמצה לא לחשוף בפניו שהיא באמת נהנית מאוד גם ממופעי הרוק אליהם הלכו יחדיו, גם מהשיחות שלו על כדורסל או על עסקי המסעדנות. היא נהנתה גם מריח הזיעה שלו, שלעתים נדמה לה כחזק יותר מכל ריח זיעה אחר, גובר לא פעם על ריח התבלינים עימם עבד או האלכוהול אשר שתה. מארק תמיד מלווה בניחוח הדרים, תוצאה של שילוב נכון של כל מוצרי ההיגיינה שיש לבריטניה הגדולה להציע.

המכה השנייה הגיעה כעבור שני ערבים. היא נחתה על דינה באמצעות שיחת טלפון. עוד לפני שענתה, ידעה דינה כי הקול בצד השני לא יבשר בשורות טובות. מאז שעזבה את ישראל, התקשורת עם הוריה התנהלה באמצעות הודעות טקסט. והנה שיחה ישירה ועוד מעט אחרי השעה 22:00, כלומר אחרי חצות זמן ירושלים. בקול שבור, אביה בישר כי האח יהודה היה מעורב בתאונת דרכים. לא, הוא עצמו בסדר. מן הבחינה הפיזית. יצא עם חבלות קלות. אבל הוא דרס שתי נשים. אחת נהרגה, השנייה נאבקת על חייה.

למחרת התבררו לדינה פרטים נוספים: יהודה נסע באור אדום. במהירות גבוהה מן המותר בשטח עירוני. מצאו בדמו אלכוהול, גם אם רק מעט מעל לכמות המותרת בחוק. הוא כבר עמד לפני שופטת והועבר למאסר בית. מארק עזר לדינה לארוז. הסיע אותה לשדה התעופה בלוטון באמצע הלילה. נפרד בנשיקה. כל מחווה שלו כמו לקוחה מתוך המדריך לבן זוג תומך.

השדה נראה כמעט נטוש, אך ליד דוכן אל-על  נוצר תור מסוים, תור שהורכב ברובו מקבוצה של חרדים. דינה התלבטה בינה לבין עצמה אם לא היה עדיף להמתין כמה שעות ולנסוע דרך השדה המוכר בהית'רו. מה גם שנדמה כי הקדימה לבוא לשדה. לא שהיה לה חשק לקניות, אבל היה לה מוזר לראות את כל חנויות המקום סגורות. במשך שעה וחצי היא שתתה מאוד לאט שתי כוסות יין אדום לא טעים בבאר שהיה פתוח, בו כמה ישראלים בהו בעניין בשידור חוזר של משחק כדורגל בטלוויזיה. אחיה הצעיר יהודה. זה שעמו חלקה חדר עוד כשהיה תינוק ועד שהיא הייתה בת 13. והיא לא זוכרת רגע אחד של כעס כלפיו במשך כל התקופה. אחיה הצעיר יהודה, שתמיד נראה תמים מדי, בעוד היא הייתה שקועה במרד נטול סיבה נגד ההורים והסביבה. אחיה הצעיר  יהודה שכמעט ולא יצא לבלות, לפחות לא ברגעים שהיא זוכרת. דומה היה כי מוחו הפורה יכול לספק לו כל עונג או עניין, ללא צורך בגירוי חיצוני או סכנה. אחיה הצעיר יהודה, תמיד האמינה כי  הוא הגרסה היותר מוצלחת שלה. הכישרון הגדול במשפחה, זה שיוכל לייצר אמנות גדולה ולא רק לשפוט אחרים. קיוותה כי בסוף יתמקד בציור ולא בספרות או מוזיקה, שהיה עוד יסוד לחיבור ביניהם. היא ידעה כי ברוב המשפחות אחים נוטים לא פעם לריב, בילדות או בבגרות. אך עבורה זו מעולם לא הייתה אופציה – אולי מכיוון שפער הגילאים ביניהם היה גדול יחסית, אולי מפני שנכנס לחייה בנקודה בה הייתה זקוקה נואשות למושא להערצה. בהדרגה, הזיכרונות מן אחיה התחלפו במחשבות על גד. גד מנשק אותה, גד מנשק וחי עם האישה האחרת. קשה לה לחשוב על כך שהוא באמת מאושר. חשבה שהוא הסתפק בתחליף, הרי היא זו שעזבה אותו בכל פעם שנפרדו, בעיקר בפעם האחרונה. לפתע שמה נקרא במערכת הכריזה. שקעה עמוק מדי במחשבות ויין. מטוס שלם מחכה רק לה, בעוד אור קטן מתחיל לעלות על פני האי הבריטי.

עם הנחיתה בארץ, נחתה גם המכה השלישית. שיחות שלא נענו הפכו להודעות מסוגים שונים, קוליות וטקסט. אביה עבר אירוע מוחי קשה. בעודה הולכת בשביל ארוך לעבר בקרת הדרכונים, דינה מתחילה לחשוב באופן פרקטי: עליה ללכת לבית החולים, לא לבית הוריה. בעודה מביטה מלמעלה על קהל היוצאים מן הארץ, חשבה האם להוציא בנמל התעופה שקלים כמתוכנן, או לסמוך על כך כי נהג המונית יקבל גם פאונד או יורו. פניה נותרו חתומות, מסרבות להסגיר את סימני המכות, אסור שדבר נוסף ישבר. היא אפילו מראה חיוך של נימוס לפקידה בבידוק הדרכונים. ברוכה השבה לישראל, גברת ששון.

הדרך לירושלים תמיד מחזירה לעבר. היא עודנה זוכרת כיצד התגברו לפתע פעימות לבה באוטובוס אותו לקחה הביתה במהלך החופשה הראשונה מן הטירונות, איך שמח גופה לנוכח החזרה לסביבת הבית. אבל כעת, הדרך משלבת בין המוכר לזר – עבודות בכביש שינו לגמרי את פני הדרך בשער הגיא, הכביש נראה כמו הכלאה מוזרה בין כביש אירופאי מודרני לדרך בה נסעה הכי הרבה פעמים בימי חייה, כנראה העבירה בה יותר שעות משאי פעם תבלה בקווי האנדרגראונד הלונדוני. היה נדמה כי גם השריפה הגדולה לא שינתה את פני ההרים בדרסטיות כזו. הכביש נראה כמו פרויקט של אמן צעיר ומלא ביטחון, אשר משוכנע כי תזהה את גאונותו בעוד היא מנסה למצוא את מילות השיפוט הכי פחות פוגעניות על מנת להסביר לו. אז פרצו הדמעות. הן  כבשו את מוניתו של נהג שתקן והמום. קרסו כל מערכות ההגנה של שינה, נעלמה כל חריפות אינטלקטואלית. ופתאום היא כבר ניצבה בכניסה לבית החולים הענקי, גם לו נוספו אגפים חדשים שדומה כי טרם הכירה.

היא חשה כילדה קטנה שהלכה לאיבוד, בלי יד לאחוז בה. אי שם בתוכה צורמת הידיעה כי הוריה זקוקים לתמיכה ועזרה הרבה יותר ממנה. זאת בהנחה כי לאבא עוד ניתן לעזור. כי תודעתו עוד איתנה.

מסתבר כי בדיוק העבירו את האב לבניין האשפוז החדש. הוא נושם בכוחות עצמו, אך הוא עדיין מחוסר הכרה. דינה נזכרה במקרה של אריאל שרון וחשבה שייתכן ומדובר בסימן טוב, העובדה כי לא נאמרה המילה "עצמוני", לפחות לא באוזניה. בהגיעה למחלקה הבחינה בקרובי משפחתה ונופפה בידה בזהירות מבוישת. דודה ברכה קרבה בחיבוק מאופק, בטרם השמיעה זעקת הכאב שהדהדה בחלל כמו פעמוני הכנסיות הסמוכות. לאחר מכן הובילה את עצמה לפגישה עם ההורים. האם ישבה בסמוך לאב. בניגוד לחשש של דינה, אמה הצליחה לדבר בקול ברור ומסרה את הנתונים היבשים – עוד לא יודעים עד כמה עמוקה הפגיעה, האם ישוב לדבר, האם יהיה משותק. ויהודה במעצר בית. אחת מן השכנות משגיחה עליו, מישהי שדינה לא מכירה. הרי היא ירדה מן הארץ לפני שעברו ההורים לגור במבשרת. האם היא זו אשר השתמשה במילה "ירדה", דינה לא רואה את ההגירה שלה במונחים כאלו. בין היתר, כי עמוק בפנים היא לא חשה שעזבה, רק יצאה לחופשה ארוכה שמועד סיומה עדיין אינו ידוע. לפתע חשבה דינה כי מבחינה פורמלית, הנוכחות שלה בארץ היא כעת בגדר חופשה. בתוך ימים ספורים, בתקווה שלא תהיה התדרדרות נוספת, יהיה עליה לשוב ולנסות לאתר את האמנים הגדולים הבאים, אלו אשר מבטאים כאבים מופשטים יותר. אבל בעתיד, כאשר חייה האמיתיים יתחילו, אין סיבה שזה לא יהיה בארץ.

דודה רחל לקחה את ניהול המשפחה לידיה. כפי שהתרחש לא פעם, אם כי לרוב בנסיבות הרבה פחות כואבות. היא זו אשר אמרה לדינה כי מוטב שאמא תעביר בכל זאת את הלילה בבית. היא וברכה יהיו בחברת האב בתורנות. כמובן שעדיף שדינה תהיה זאת אשר תנהג. הרי על אמא עבר כל כך הרבה. דינה הבינה כי עדיף לא לומר שגם עליה. בשעות שבילתה בבית חולים בעוד המזוודות שלה מאכלסות את חדר המשפחות, כבר הביעה בדמעות, פנים ומילים, כאב אשר נראה אותנטי. אבל היא חשה כי עדיין לא חשפה את כל מה שמתחולל בפנים, גם לא בפני עצמה.

הכביש המפותל בין בית החולים למבשרת רחוק מלהיות אידיאלי להתרגלות מחודשת לצד ימין של הכביש. בטח שבשעת לילה. בטח לא עבור מי שבקושי עשתה שימוש בכישורי הנהיגה שלה בכרך הבריטי, אף כי דאגה לשכור רכב ולהוציא רישיון מקומי. כעת, כל רכב אשר בא ממול נראה לה כמו מי שיפגיש אותה עם מותה. היה בכך משהו מעודד – היא עדיין חוששת לחייה, או לפחות לחיי אמה. נראה כל כך פשוט לעשות תאונה בכביש כזה, אבל דווקא בו יהודה כנראה שמר על כללי הזהירות. הוא הרג בלי משים דווקא במרכז העיר, בנתיבים רחבים וישרים.

הבית של הוריה נראה לה כמו ההפך המוחלט של הדירות אותם כינתה כבית בילדותה – גם אחרי המעבר משלושה לארבעה חדרים, בית המשפחה היה עבורה דבר צפוף וחם. במשך כמה שנים אף חלקה חדר עם יהודה, עד שהתפתחותה הנשית שכנעה את ההורים לשכור דירה מרווחת יותר. והנה אחרי שנים של חסכונות, נהג המונית והמורה לתנ"ך יכלו להרשות לעצמם לעזוב את קטמון ואף לקנות קוטג' מרווח ברחוב שקט במבשרת. דינה כבר הייתה בלונדון כשבוצע המעבר והביקור הזה מהווה את הפעם השנייה בו נכנסה בבית רב החדרים – חמישה חדרי שינה לאורחים. אחד מהם יאכסן אותה. אחר מהווה את מקום מאסרו של יהודה. הוא לא יצא ממנו עם בוא הרכב. היא יכולה לדפוק על דלתו. עם יהודה אפשר לדבר, שלא כמו עם אבא. אולי היא יכולה לומר לו כמה מילים, ברתיעה ובאהבה. יש הזדמנויות שחבל לפספס. אבל יש גם רתיעות גדולות.

כאשר חיברה את המכשיר הנייד שלה למטען, החלו לצפצף ההודעות הרבות. מארק, היא שכחה ממנו כליל. הרי הבטיחה שתתקשר עם הנחיתה. ובינתיים – גם על לונדון כבר ירדה חשיכה והוא מודאג. כאשר התקשרה, קולו הביע הקלה של מישהו שהאדם הקרוב ביותר לו חזר מן המתים. הוא חשב כבר שהיא בין קורבנות הפיגוע שארע – אך דינה כלל לא שמעה חדשות, כלומר לא ביודעין. נדמה כי מכשירי הטלוויזיה בבית החולים אכן דיווחו מן הזירה, אך היא ייחסה זאת למיליטריזם הרגיל של הארץ. היא הסבירה למארק כי חיפה רחוקה מירושלים (כפי שחשב, אבל באירועים כאלו מי יכול להיות בטוח), כי הדאגות שלה אינן מן המצב הביטחוני. סיפרה, בלי לפרט, כי אביה נלקח לבית החולים. אמרה כי יהודה מיוסר אך מתמודד עם המצב והיא מנסה לתמוך בו ובשאר המשפחה, אף על פי שדבריה לא יכלו להתבסס על דברים אותם חוותה במציאות. לבסוף היא אמרה כי זה טוב לדבר על זה עם מארק, שזה עוזר להתמודד. מיילים אלו הן שקר מובהק בהרבה. דבר לא עזר. ייתכן ושום דבר לא יכול לעזור. גד מן הסתם היה מספק פחות מילות עידוד – אבל הוא היה מבין אותה. אולי היה מחבק, אולי מביט לשמיים בייאוש. או עוזב אותה לצלול לתוך כאבה. היא לא רצתה לחזור לגד. היא רק רצתה שמארק יהפוך להיות לגד, רק לזמן קצר, רק לכמה ימים עד שימאס. היא רצתה שהיה לצידה מישהו שלא יהיה מובן מאליו. שיעזור להתמודד, אבל לא ירחם או יהלל אותה יותר מדי.

תמיד חשה כי לא מיצתה את הקשר עם גד, אף כי היו ביחד כמעט שלוש שנים. עוד היו בו צדדים שלא הכירה, או שטרם הבינה אותם עד תום. היא מבינה כי בסופו של דבר, ההתאמה עם גד לא יכלה לשרוד, אבל נותרו בו עוד כמה דברים לחוות, הכאב הגדול בא מהר מדי. להבדיל, כבר אחרי כמה חודשים עם מארק, הקשר כבר איבד כל מסתורין. מאז היא חוותה כשנה וחצי של נחת. היא יכלה לנחש מתי יפתיע אותה בנשיקה, מתי ירצה להיכנס למקלחת. הטעם האמנותי הדומה שלהם התבטא גם בהבנה במהלך הוויכוחים הקטנים שהיו להם, ויכוחים שאף פעם לא התפתחו לריב של ממש, רחוקים מן הצעקות שהפנתה בעבר כלפי גד. מארק היה הומניסט עד לרמה כי קיבל תמיד את העמדה של בן שיחו, כך שקיבל בהבנה כל עמדה פוליטית שהייתה לדינה כלפי ישראל או אנגליה. עם גד היא נהנתה להתווכח ולהציב עמדות שונות משלו – פעם מימין, פעם משמאל. ולא רק מפני העונג בפיוס הסופי. היא רצתה תמיד לבחון את הגבולות של גד, לתהות על פשרו של הגבר האהוב והזר, שהיה שונה מכל מה שהכירה בשיכוני ילדותה או בלימודי האמנות. גד היה שף לא רע בכלל, אך הוא העדיף את הצד העסקי של ניהול מסעדות ופאבים. היו לו שני מקומות בתל אביב, אך הוא העדיף תמיד את חמשת העסקים בירושלים, מנסים בעיר בה רוב מקומות הבילוי סופגים הפסדים נוכח מאבק עם חרדים, הגירה של צעירים לתל אביב וגלי טרור אשר ניתן לשים לב כי פסקו רק כאשר מגיע הבא. גד לא חיפש הצלחות או איכות כמו מארק או דינה, הוא חיפש אתגר וסיכון. פעם אמר לה כי הוא מעדיף לפשוט רגל מאשר ללכת על הבטוח. והוא משוכנע כי שני הדברים עוד צפויים לו בהמשך חייו. לאחר שהבינה כי ציירת גדולה היא כבר לא תהיה, דינה בנתה את חייה כחץ הנע קדימה – מירושלים הייתה צריכה לנוע לתל אביב (גד הסכים בהסתייגות), מתל אביב הייתה צריכה לנוע ללונדון וללונדון היא הייתה צריכה להגיע חופשיה מזוגיות. רק כך תוכל לאתר את הכישרונות הגדולים שרק היא יכולה לאבחן. היא לא ראתה דרך אחרת. נכון, היו רגעים שראתה את עצמה מולידה צאצאים לגד, אך זו מעולם לא הייתה אופציה מועדפת עליה בדמיון העתיד. לא מה שהיא חשבה עליו באמבט או בעודה מנסה להירדם. חריגה גדולה מדי מן הנתיב הצפוי לחייה לפני גיל 35. גם גד מעולם לא דיבר על חתונה או מיסוד הקשר בדרך אחרת. ייתכן ועבורו היא הייתה עוד הימור, עסק בו השקיע חודשים רבים, משהו שניסה לעצב מחדש. דינה חשבה כי אולי היא הייתה פשיטת הרגל הראשונה שלו, או אקזיט שעשה לאחר שמכר אותה למשקיעים זרים. היא לא ידעה כי מכל עסקיו נותרו רק שני פאבים. ראתה חלק ממה שפרסם בפייסבוק. ואולי טוב שכך – דומה כי כל דבר טוב או רע בחיי גד היה מעציב אותה בדרך זו או אחרת. ותוך ימים ספורים, יש לה כל כך הרבה עצב בחיים. כמעט מספיק על מנת שתביט על עצמה מבחוץ ותבחין כי היא אכן סיפור הצלחה, עד כמה שניתן להצליח בעולם זה.

בעוד נראה היה כי כדורי השינה שלקחה מסרבים להשפיע, דינה ביקשה ממוחה לנדוד שוב ממחשבות על מאהבים למחשבות על בני משפחתה. גם בהם החיבה שלה שונתה. כילדה, העריצה את אביה. אולי כי בילתה יותר זמן בחברת האם, שסיימה ללמד עד שעות הצהריים על מנת שתוכל להיות הפנים שבתה רואה בתום יום הלימודים – אותה אם מלטפת הייתה גם זו אשר ציינה את החוקים. האב נע בכל העיר במונית שלו, מכיר כל רחוב ומסוגל להשיג כל דבר, או כך זה נראה בעיניי ילדה. אבל לקראת סיום בית הספר היסודי, נהג מונית כבר לא נראה כמו המקצוע הכי מכובד בעולם. בדיוק אז יהודה הפך ממטרד לגאון, לפחות עבור דינה. בעוד ההורים נאבקים עם זעמו של ילד בן שנתיים, דינה בת ה-10 העריצה כל אקט של מרידה. וכאשר גדל הילד והפך למופנם, ההערצה שלה גדלה עוד יותר. בתוכה האמינה כי יהודה בורך בנפש של אמן גדול. ואם אחיה הוא אדם כזה, אז אולי גם היא. ובעודה בוכה בחדר, ההבדלים בין אביה ליהודה הזכירו לה את ההבדלים בין גד למארק – כמו אביה, גד הוא עממי יותר, מרשים יותר מן הבחינה הפיזית. כמו יהודה, מארק משתמש רק במילים ספורות גם כאשר מובן לכל כי הוא האדם הכי חכם בחדר. אביה וגד גאים להיות שיקוף של ירושלים, יש להם גאווה פטריוטית לעיר בה הם חיים. שניהם אימצו לעצמם מבטא של ספרדים טהורים, אף כי כל אחד מהם בא ממוצא שונה. אף אחד מהם גם לא נולד או גדל בעיר, אם כי לקח לא מעט זמן עד שעובדה זו נחשפה בפני דינה. באותו אופן, קשה לחשוב על מארק במנותק מן הסביבה הלונדונית. היא כלל לא יודעת עם הוא מסוגל לתפקד מחוץ לגבולות הכביש הטבעתי המקיף את העיר. לאורך כל שנות הקשר שלהם, הם מעולם לא יצאו לסוף שבוע רומנטי בשפע האזורים הכפריים היפהפיים של האי הבריטי, אלו אשר הוצגו לא פעם בתערוכות שאצרו. תמיד יש משהו מלהיב לעשות בעיר. ויהודה? הוא תמיד נראה לא שייך לכל סביבה, כמו נועד לעשות דברים גדולים יותר בעולם. כמו בשיר של דון מקלין על וינסנט ואן גוך. דינה סברה כי הזמר פספס לגמרי את האבחון לגבי האמן ההולנדי אבל תיאר היטב את אחיה, פחות בחלק מן השורות. ובעודה חושבת על מוזיקת פולק ענוגה ועל היום בו המוזיקה מתה, החלה השינה לעטוף את דינה, מכרה ותיקה מהעידן הרחוק של לפני מעט פחות משבוע.

בבוקר, הייתה זו אמה אשר טרחה להעיר אותה. לכמה שניות של אושר, דינה חשה שוב כמו ילדה בטרם נחתה בגוף בן שלושים ובהכרת המכות אשר נחתו עליה. האם סברה כי מוטב כי דינה תהיה זו אשר תישאר עם יהודה עד הצהריים, אחר כך תחזור לפקוד את מיטת האב בבית החולים. העדכון משם אומר כי מצב האב ממשיך להיות יציב, אף כי טרם חזר להכרתו. עוד לא ידוע מה יהיו הנזקים לטווח הארוך. צריך להיות חזקות. הוא היה רוצה שנהיה חזקות.

זו הייתה הפעם הראשונה בה ראתה את יהודה לא מגולח. גם בתמונות שצולמו במהלך הטיול במזרח היו פניו חלקות. כעת, גם גופו הצנום עוטר בכרס קטנטנה. הוא היה ונותר איש של מילים ספורות, אך כעת דינה חשה כי קולו עמוק יותר, כי הוא חש ייסורים עם כל מילה אשר היא מחלצת ממנו. היא הבינה כי אינו מעוניין בדברי נחמה או באקטים של חסד. בית המשפט עתיד להכריע לגבי ענישתו הרשמית, אבל ייתכן כי יהודה עצמו יהיה חמור יותר. דינה הבינה כי תפקידה העיקרי הוא לשמור על יהודה מפני עצמו. דיברה קצת על ילדותם, הציעה לשחק מעט בחבילת קלפים שמצאה בבית, או לצפות בטלוויזיה. יהודה הודה לה אך העדיף לפרוש לחדרו. דינה ביקשה שישאיר דלת פתוחה ושייתן לה לבדוק את מצבו מדי פעם. הוא הסכים, במחווה אשר דומה כי היא קרובה לחיוך. אמר "את מבינה" ודינה הנהנה, גם אם לא בדיוק הבינה מה בדיוק הבינה.

אף כי לא עדכנה דבר ברשתות החברתיות, השמועה על שובה לארץ נפוצה. תמר, חברה ותיקה שלמדה עמה בתיכון ואף באוניברסיטה, באה לבקר. עדכנה בשלומם של בני המשפחה המדוברים וגם בשלומו של מארק (היא הייתה מן הבודדות בארץ אשר ידעו על טיב הקשר) בטרם מסרה את פיסת האינפורמציה הנפיצה שבידה.

"את יודעת את מי יהודה דרס?"

היא לא ידעה. מוזר, היא אפילו לא טרחה לברר. לא בגלל העדר רחמים, היא פשוט לא חשבה שתוכל לעמוד בזה. לשים פנים לקורבן. להפנים כי הקורבן הגדול הוא אחר ואין לו כל קרבת דם אליה. אבל נימת קולה של תמר רמזה כי לא מדובר בנשים מקריות. דינה הביטה על הדלת הפתוחה של חדרו של יהודה. הוא שכב על המיטה בעיניים פקוחות, האזין למוזיקה באוזניות. אם ידע כי השיחה נוגעת לו, הוא לא הסגיר דבר. בכל זאת, דינה ותמר עברו לחלק מרוחק יותר בבית. מן היתרונות של בית מרווח בפרבר.

ובכן, האישה אשר נפצעה קשה ועודנה מאושפזת במצב קריטי, האישה הזו – היא ארוסתו של גד. שמה, אשר דינה ניסתה כל כך חזק להתעלם ממנו, הוא מעיין. ברגעים הנדירים בהם חשבה על אמהות, השם מעיין קסם לדינה, גם כאשר הייתה מודעת לחריגות הניגון שלו במבטא בריטי. מעיין. היו לה חיים שלמים גם לפני ששברה בלי משים את ליבה של דינה. למשל הקשר עם חברתה הטובה ענת, שנהרגה כאשר יצאה לחגוג עם מעיין את אירוסיה. עולם קטן. דינה בכתה קצת, תמר הלכה, סיפקה סוג כלשהו של תירוץ. דינה נכנסה לחדרו של יהודה והגישה לו כוס מים מינרליים (וחשבה לעצמה: מי מעיין). אמר תודה. היא לא ראתה טעם לדבר עמו על התחושות שלה. על רגשות האשם הקשים שחשה שחלק ממנה, גם אם חלק קטנטן, קצת שמח. עונג פצפון וארור, נטול כל הגיון. החיים עם גד לא תמיד היו שלווים, אך הוא לא עשה דבר אשר בגינו מגיע לו לסבול עד כדי כך. ושתי החברות שנהרגו, זרות לה וליהודה, עד כמה שיכלה לדעת.

בהדרגה, החל להתפשט בה חשש מטריד: האם ייתכן שיהודה ידע, או חש בדרך מסוימת? טלפתיה אשר עוברת בין אחים אשר גרמה לו לפגוע במי אשר בלי משים פגעה בה, הפכה לסוג של תחליף למה שהיא הייתה יכולה להיות ביקום מקביל? אולי אפילו יהודה המשיך לעקוב אחר גד, בסוג של אחריות של אח, אולי הוא חש צורך לגרום גם לו כאב, אולי רק ברגע אחד של טירוף, או של השתלטות היצרים האפלים ביותר של דינה, שנדדו ברגע מסיוט אחד מעל כל יבשת אירופה ותורגמו לאקט קטלני ברחובות ירושלים? אם זר היה מעלה בפניה את התהיות האלו הייתה נעלבת מעצם השאלה. היא ויהודה אולי אינם הגאונים שתמיד קיוותה שהיו. והיא ויהודה טעו לא פעם. איש אינו חף משגיאות. אבל הם אנשים מוסריים. אולי זה מה שמנע מהם להיות בסופו של דבר אמנים גדולים. יש להם ערכים. מי שחושב כי יכלו לפגוע במזיד באדם אחר לא באמת מכיר אותם. בטח לא את יהודה. הוא עדיין הבטחה שיכולה להתממש. אחרי שימלא את חובו לחברה, כמובן.

בינתיים הגיעה השעה אחת בצהריים. דודה רחל הגיעה לשעת ההשגחה בבית אשר תיכננה לעצמה. דודה רחל הגיעה בתיאום מושלם עם השעון, כרגיל. פקקי תנועה של צהרי יום שישי הם לא דבר אשר יאתגר אותה. מפתחות הרכב הועברו לידה של דינה. יהודה אמר לה מספר מילות פרידה, השתמש ביותר מילים ממה שדינה ציפתה לו. אור היום של הרי ירושלים הלם בפניה. הדרך לבית החולים מרהיבה למראה לאור היום, דינה רואה את הקטעים המישוריים בין הפיתולים, מתעלמת מן ההר המנופץ ומוחזק בבטון וברזל מעליה וסופגת מבטים בנוף הירוק שמתחת, נוף אשר בתוכו ניצב, כאילו בדיוק מנקודת האמצע של ההר, מבנה בית החולים. המגדל החדש בוהק כמו ניצחון האדם על הטבע. זר לא יוכל לנחש כי בפנים שורר חולי, שורר מוות ובכי. לרגע, דינה חשבה לעשות עיקוף קצר דרך שכונת עין כרם, אולי לפקוד איזה אתר תיירות מרגיע. לראות אומנות נוצרית בכנסיה. אבל היא החליטה להישאר ממוקדת. בסופו של דבר, יצירת האמנות הידועה ביותר בפינה הדרומית של העיר מצויה דווקא בבית החולים עצמו. חלונות שאגאל היו עוד מוקד בתוך סבך הסבל האנושי שהיא צריכה לאתר. מוזר, היא חשה כי מעולם לא חזתה בהם, על אף שהם מצויים בעיר מולדתה. אולי מפני ששאגאל תמיד נראה לה עמוס מדי. כאשר גילתה את האמנות הסוריאליסטית בספרי האמנות של אמה, בחרה במודע בדאלי על פני שאגאל. וכאשר דאלי נראה כמו זיוף ומסחור, מצאה קסם אצל מגריט, אשר ציור הטירה שלו כלא אותה במוזיאון ישראל. ושלמדה קצת יותר פרידה קאלו  ודה קיקרו היו האידיאל בז'אנר לרגע קט, עד שתערוכה של קנדינסקי גרמה לה להתאהב באקספרסיוניזם ובמופשט, לחשוב כי כל הקו הסוריאליסטי הוא מעט ילדותי – אין בו את הפאר של משיכות מכחול פראיות או העוצמה היפה של הציור הקלאסי. כעת, ממרום מעמדה, חשבה שאולי מגיעה לשאגאל הזדמנות נוספת. ידעה כי תמיד הוא היה המועדף על אמה ועקב כך גם על אביה. אבל בעודה ממתינה להסעה מן החניון לבית החולים, חשבה כי בכל זאת לאמנות אין תפקיד בחיים בשבוע זה. בקרוב היא תחזור להיות הסיבה לנשום, אך כרגע יש מטלות אחרות. זקוקים לנוכחות שלה כישות אוהבת, לא כבעלת עין חדה לפרטים.

אביה פקח את עיניו. ניתן היה להבחין בחיוך של הכרה על פניו, זמן קצר אחרי שנכנסה לחדר. היא אחזה בידו, דומה היה כי הוא חש באחיזה, בחום. תקווה. תמיד יש תקווה בעולם. הרופאים אמרו שעוד צריך סבלנות. שייתכן והדיבור יחזור עם הזמן, גם אם לא באופן מלא. עוד לא ניתן לדעת את מלוא ההשלכות. כיצד יראו המשך החיים, אותו קונספט שנראה כמו פנטזיה אסורה לדיון אתמול והיום נראה כעתיד שיש להתכונן אליו, אולי אפילו עתיד קרוב. הרופאים אמרו כי אמונה לא תזיק. ובמשפחה הגרעינית הזו, אמונה תמיד הייתה ממלכתו של האב – ורוב הזמן היא שכנה בו בלבד.

אחד מן הרגעים אשר עיצבו את דינה התרחשו כששמעה במקרה שיחה של אמה עם חברתה, אי שם בעוד דינה הייתה בת שש או שבע. במילים פשוטות אמרה האם כי היא חושבת שאין אלוהים. עבור דינה, האופציה של היעדר אמונה כלל לא נראתה אז אפשרית. בטח מצד האם, אשר הדבר היחיד שהיא ידעה על עבודתה הוא הקשר לתנ"ך. בטח כאשר האם ניצבה לצד האב כאשר בירך על היין בסעודת יום שישי, אחרי הדלקת הנרות שביצעה האם בעצמה לעיני שאר המשפחה. האפשרות כי אין אלוהים הסעירה את דינה. כמו נתנה לה אישור להתפרע, לחלום. אבל מהר מאוד היא התמלאה פחד – קיימת גם האפשרות שאימא טועה. ואם לא, אז כנראה שאבא הוא זה אשר טועה. פיצול זה גם יכול להיראות ככפירה בעיני ילדה, אשר תוהה בינה לבין עצמה מהי הסמכות השולטת. לאחר שגדלה, רגע הגילוי הזה היווה למעשה את רגע לידתן של שתי השאלות הגדולות אשר דינה התביישה במשך שנים לשאול את אמה: מדוע בחרה ללמד תנ"ך, ומדוע בחרה להתחתן עם אבא. במהלך השנים קיבלה לא מעט הצצות בשיחה לסיפור ההיכרות והחיזור של ההורים, אך דומה כי היא עדיין לא מצאה תשובה ברורה לשאלה. בין ההורים שלה שררה ללא ספק אהבה והבנה, אך לאהבה זו לא היה בסיס בתחומי עניין משותפים, רקע משפתחתי דומה או כל דבר אחר. היא פשוט הייתה שם, בלי ריבים או רגעים של תשוקה של ממש בהם דינה יכלה להבחין במהלך גדילתה. לגבי שאלת התנ"ך – דינה החלה לחשוב כי מצאה בו את אותו עניין שמצאה בציור סוריאליסטי – עולם פרוע, אבל עם חוקים ברורים משלו ומקום אינסופי לפרשנות ולמחקר נוסף.  כאשר חברותיה של דינה, אלו שלא עברו לתיכון לאמנויות, החלו ללמוד אצל אמה, למדה דינה לראשונה על דרכי ההוראה של האישה הקרובה לה. האם נהגה להסביר כי אין פירוש אחד לדברים וכי אפשר לחתור תחת קריאת הפרשנים המקובלת, דבר שתיסכל לא מעט תלמידים המתכוננים לבגרות. היה זה התסכול הזה שגרם לדינה להעריך באמת את אמא שלה, שהולכת עם האמת שלה ושומרת על אופי ייחודי. בגיל 17, היא הייתה זקוקה נואשות למחשבה חיובית אודות הוריה. הגילוי הזה איפשר לה לראות בהם לא רק מכשול עליו יש להתגבר בדרך להצלחה בחיים, אלא מקור השראה. מנקודה זו למדה גם לקבל מחדש את גדולתו של האב – שבטח לא חלם על נהיגה במונית בתור נער, אבל הוא למד לראות במקצוע שלו שליחות ולהפיק ממנו הנאה. לעתים היה נדמה לה כי אביה הוא אחד מן האנשים המאושרים היחידים שהיא מכירה. אנשים מעולם האמנות נוטים לפסול על הסף כל אפשרות לקיומו של אושר מתמשך בעולם, שכן הסבל הוא זה אשר מניע את כוחות הבריאה. והחיוך של האב היה כנה כשם שהיה תמידי. הוא ידע כיצד ללבוש אותו גם ברגעים קשים. הוא לובש אותו גם כעת, כאשר הוא בקושי מסוגל להזיז את פניו, או את חלקי גופו האחרים. כאשר קולו החזק אינו מסוגל לבוא לידי ביטוי.

לפתע, החלו לחדור לתודעתה וגופה של דינה גם תחושות אחרות. בעיקר תחושת הרעב. היא לא אכלה ארוחה של ממש מאז ארוחת הבוקר של המטוס, רק כמה כוסות קפה, כדורי שינה, פירות וקרקרים אקראיים. ברשות האם, יצאה דינה לעבר הקניון של בית החולים בחיפוש אחר ארוחה מסוג זה או אחר. דינה חשבה כי היא בכל זאת מתחילה להסיר מעצמה את צל המכות, הגוף לומד מחדש למפות את שלל צרכיו הנשכחים.

אבל הקניון כמעט התרוקן מאדם וכל בתי הקפה בו היו מצויים עמוק בתהליך הסגירה, מאימת השבת המתקרבת. דינה יצאה לשוטט ברחבי המסדרונות הארוכים של בית החולים, בהנחה כי אי שם במסתור שוכנת קפיטריה פתוחה. כי בכל זאת, בית החולים מטפל לא רק ביהודים – דומה כי ערבית היא שפה נפוצה במסדרון לפחות כמו רוסית, כאשר העברית תופסת את המקום השלישי. אבל בעוד בטנה של דינה צורחת, החיפוש הפך ליותר ויותר נואש. דינה חשה כי היא נכנסת לדרך הייסורים שלה, סופגת מן החדרים הסמוכים את כל הכאבים אשר צפים כל כך קרוב אליה. הרי הסיפור של משפחתה הוא רק אחד מתוך רבבות סיפורים של כאב, מתח ושמחה אשר שוכנים כעת בין קירות הבניינים החדשים והישנים של בית החולים. למרות התדירות המפתיעה של המכות, דינה הבינה כי יש סביבה כאלו אשר סובלים לא פחות. אנשים אשר לא יפתחו את העיניים. מאושפזים שצאצאיהם מעולם לא יצאו ללונדון, או לא יכלו לבקר בארץ על מנת לפקוד את החולה. דינה כמעט וקרסה – לא ידעה אם התודעה שלה יכולה להכיל את כל הסיפורים הסמוכים שלא תזכה להכיר, בבית חולים זה ובבתי חולים אחרים, בכל המרחבים שבין ירושלים ולונדון.

ובעוד שיטוטיה נודדים מן המופשט לקונקרטי (אולי לצאת לאכול בחוץ. בטוח נותרו בעיר הזו כמה מסעדות לא כשרות. או שאולי דודה רחל ארגנה משהו) לפתע הוא ניצב מולה. מרחק של עשרה או חמישה מטר. זיהוי ודאי. פעימות לב מואצות.

גד.

חשבה לפנות אליו בדברים, אך התמלאה בחשש. אף כי לא נטה לזעם, ייתכן והוא כועס על אחיה. ייתכן ואינו רוצה להיזכר בעבר. ייתכן גם ופיה יגיד בדיוק את המילים המכאיבות ביותר במקום את מילות הפתיחה, לפה לפעמים יש נטייה לעשות דברים מסוג זה. חשבה לנופף לשלום. יותר מכל רצתה להתקרב, לגעת. לא לגעת באופן מיני, לגעת באופן תומך, כתפילה להחלמה, כאקט של שלום. אולי מגע נטול מילים יסגור הרמטית את הקשר שנותרו בו יותר מדי קצוות פתוחים.

בינתיים אחיות חלפו במסדרון, ממשיכות למלא את תפקידם במסירות. בבית הכנסת בירכו לשלום את מלאכי השרת בין חלונות שאגאל. המוניטור הוסיף לאותת כי מצבה של מעיין יציב. אנשים אחרים ברחבי בית החולים התקרבו למות. בחדרי הלידה נשים  דחפו בצעקות והביאו חיים חדשים לעולם. גד ודינה עמדו והביטו זה בזו, כל אחד מהם שאף להתקרב, רצה למצוא דבר מה לומר. שניהם חשקו יותר מכל בחיבוק. כך עמדו בלי תנועה מספר שניות, דקות, או נצח. עד שגד הפנה את פניו לאחור. ודינה החלה לצלול חזרה לקרקעית, מתרחקת מגבו בפעם האחרונה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים