ביקורת ספר: "דייגו היקר" (אלנה פונייטובסקה, 1978; תרגום: מיכל שליו, 2016)

התרגום החדש לעברית של רומן המכתבים הפיקטיבי בין הנאהבים האמיתיים אנג'לינה בלוף והצייר דייגו ריברה, הוא דיוקן של ערגה בלתי פוסקת - לאהוב שעזב, אך גם להרבה יותר מזה. והתוספת של יצירה נוספת המדמיינת שליחת מכתבים של פרידה קאלו לאותו ריברה, נותנת פרספקטיבה נוספת לאותה ערגה, דרך סוג אחר, בוער יותר, שלה

דייגו

השנה היא 1921, פריז בשיא החורף. הציירת אנג'לינה בלוף נזנחת ע"י בן זוגה הצייר דייגו ריברה אשר שב למולדתו במקסיקו. עליה לשרוד עוני וחולי, וגרוע מזה, להתמודד עם כיסופים וחוסר ידיעה אודות בעלה שאינו משיב על מכתביה, ועם זיכרונות קשים מבנה המת. ולמרות הנסיבות, מכתביה אל דייגו חפים מכעס ומרירות. אולי בגלל זה ניתן לחשוב שהם מקבלים בצד של הנמען משקל של נוצה פלומתית המתעופפת באוויר וספק אם מגיעה למחוז חפצה. אך לפני כן, אותה נוצה מחוברת לציפור וכך גם אנג'לינה רואה את עצמה כפי שהיא כותבת לדייגו באחד ממכתביה: "בסופו של דבר אני הציפור שלך ובנית לי קן בין כפות ידיך לנצח". התשובות היחידות המגיעות מדייגו הם כספים עבורה וזה כנראה העלבון הגדול ביותר. שטרות כפלסטר על פצע פתוח ומדמם.

דיוקן של אנג'לינה

דיוקן של אנג'לינה (צייר: דייגו ריברה)

זהו דיוקן של שיברון לב. של ערגה בלתי פוסקת שאינה רק לגבר; היא גם למולדת שנעזבה, לאקלים אחר, לילד, לחדוות היצירה…

בראיון שערכה גילי איזיקוביץ עם הסופרת אלנה פונייטובסקה ל"הארץ", אמרה פונייטובסקה שדייגו ריברה כנראה היה שונא את הספר אם היה זוכה לקרוא אותו, ואכן פונייטובסקה נותנת לאנג'לינה בלוף קול שבור וכואב אך גם מפוכח, נבון, עצמאי ונחוש. היא לוקחת את הקורא לעולמה של דמות אולי שולית בעולם האמנות אך בהחלט מרתקת.

דייגו היקר

דייגו היקר (הוצאת תשע נשמות)

 

כמה חכם לסגור את הספר עם היצירה "דייגו אני לבד, דייגו אני כבר לא לבד", גם היא מאת אלנה פונייטובסקה. הפעם הדוברת היא פרידה קאלו, ואם אנג'לינה היא כביכול הפצע, הרי פרידה קאלו הוא הגוף שסוחב אותו. שוב דייגו נעדר. זנח את אהובתו מאחור. אך הפעם הפנייה היא ספק אליו ספק אל עצמה. מעין דין ודברים שלה על חייה  וגם על מותה, שכן פרידה קאלו בוערת גם בקבר. וכמו ציוריה, הווידוי שלה צבעוני, מחודד, נוצץ ולא פעם כעור. המאורעות של חייה מלאי טראומה וסבל אך חפים מייאוש, בניגוד לאנג'לינה: "הרבה פעמים רציתי למות אבל גם רציתי לחיות בחירוף נפש. ולצייר. ולעשות אהבה. ולצייר כמו שעושים אהבה".

אם אנג'לינה היא מים פרידה היא האש. הדילוג בין שתי הנשים הללו כה הגיוני. זהו מסע חוצה יבשות מקיפאון לרתיחה, משלג לבן אל שמש טרופית, מצבעים קרים לעזים. כל זה נכתב ביד אמן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים