סרטי השנה של דניאל עוז 2015

דניאל עוז בוחר את עשרת סרטי השנה שלו, בלי להתחשב בשיקולים זרים כמו הפצה מסחרית בארץ, תחזיות אוסקרים או קונצנזוסים ביקורתיים. התוצאה היא רשימה מגוונת מבחינה גאוגרפית וז'אנרית שמציעה מבט מעט שונה על השנה הקולנועית החולפת ושיאיה

2015MOVIES

הקדמה מסתייגת

סיכומי שנה הם דבר מתעתע ובעייתי. רשימות של "10 סרטי השנה" (או ספרי, או אלבומי, לא משנה) מתפרסמות על-ידי מחברים בעלי תוקף סמכותי, לרוב מבקרים, והסמכות הזאת משפיעה על הקהל לקבל את ההעדפות האלו כעובדות מוגמרות. בפועל, הסיבות שבגללן הממסד הביקורתי מניח את אצבע-האלוהים שלו על סרט זה ולא אחר אינן אמנותיות-טהורות – חלקן אפילו נסיבתיות – אבל אלה יהיו הסרטים הנצפים, והבחירות הספק-שרירותיות ישעתקו עצמן לתוך הקאנון.

ברחבי העולם יוצאים אלפי סרטים בכל שנה. אף אדם בודד לא צופה בעשירית מהם, וגם אף איגוד מבקרים לא. על-פי רוב, כאשר המבקרים הישראלים מדברים על "סרטי 2015", הם מתייחסים רק לאותם סרטים שזכו להפצה קולנועית ישראלית, בבכורה שארעה ב-2015, לא כולל הקרנות מיוחדות ופסטיבלים. כלומר, נספרים גם סרטים שיצאו לאקרנים בעולם ב-2014, נשמטים כאלה שהוקרנו בעולם ויגיעו לישראל רק ב-2016, ונעדרים כמובן סרטים שלא נקנו להפצה בישראל, שהם כמעט כל הסרטים שנעשים. רוב הסרטים הזרים שמוקרנים בישראל הם אמריקאים (כן כן, סרטים אמריקאים הם זרים), דבר שיוצר תמונה מעוותת של הקולנוע העולמי, תמונה שמשעתקים אותה הביקורות והסיכומים. להמחשה, הודו לבדה מפיקה פי 2 או 3 סרטים מארה"ב, אבל רוב המבקרים מעבירים בדרך כלל את השנה בלי לצפות בסרט הודי בודד.

קריטריון בתי הקולנוע המקומיים הופך רלוונטי פחות ופחות, ככל שאחיזתם בזכויות הבכורה נחלשת. ערוצי צפיה אלטרנטיביים ובראשם האינטרנט פורעים את הסדר שבו סרטים חדשים מגיעים אל קהלם. אני, כמו נטע אלכסנדר ואחרים, יושב כרגע בניו יורק וזוכה לראות סרטים רבים בקולנועים מוקדם יותר. לפיכך, אני רוצה להציג את עשיריית 2015 שלי באופן שמתחשב במציאות הצפיה שלי, בלי לתקן ולהזיז: "מידות רעות" (Inherent Vice) של פול תומס אנדרסון, כמו הרבה סרטים אמריקאים, יצא ממש בסוף השנה שלו, ולמעשה זכיתי לראותו בחג המולד 2014. אהבתי אותו מאוד, יותר מכל סרט קודם של אנדרסון – אבל לא אכלול אותו ברשימה הזאת, למרות הגעתו לישראל במרץ 2015 (גם "כוח עליון" ו"לויתן" הם מ-2014 לצורך העניין). לעומת זאת את "הבן של שאול" (Son of Saul) של לאזלו נמש אכלול, אך תוכלו לראותו בקולנוע ישראלי רק בפברואר 2016. זאת ועוד: אני סופר כאן גם סרטים שלא נרכשו להפצה בישראל כלל.

אולי זה לא מובן מאליו, אז אלה אינן תחזיות אוסקרים. הדירוג שלפניכם מבוסס על שיפוט אסתטי, אינו מתייחס לפופולריות ואינו נאמן לתכתיבים אחרים. עם זאת, ומעל הכל: למרות הכותרת, אני מוותר מראש על היומרה לרשום את מיטב הסרטים שיצאו השנה. אף אחד לא יכול לעשות דבר כזה, כי איש לא צפה בכולם, ובכל זאת זה צריך להיאמר. אפילו לא עלה בידי לראות את כל סרטי 2015 שרציתי וחיפשתי לראות, ובטח כשאגיע אליהם אצטער שלא הספקתי להכניס כמה מהם לרשימה הזאת, אבל כשעורכים אותה בזמן אמת זו המגבלה. בקיצור, עם כל ההסתייגויות: לפניכם רשימת הסרטים הטובים ביותר בעיני, מתוך אלה שיצא לי לראות, ולמיטב הבנתי באמת יצאו קולנועית ב-2015.

ראויים לציון

נתחיל בבית: בשנים האחרונות, הקולנוע הישראלי בהחלט דואג להישאר ראוי לציון. השנה לא היה לנו משהו ברמה של "אפס ביחסי אנוש", אבל עדיין בלטו בה סרטי ביכורים והיא התחילה יפה עם "את לי לילה" של אסף קורמן ולירון בן-שלוש, דרמה מדודה, עדינה וחזקה עם משחק אדיר של דאנה איבגי. "האיש שבקיר" של יבגני רומן סובל מהרבה בעיות קטנות, אבל מתגבר עליהן במשחק ראשי אמין של תמר אלקן ובטוויסט עלילתי יפה. ביכור שהכה גלים אבל פחות אהבתי הוא "היורד למעלה" של אלעד קידן, סרט מעניין, מושפע מאד מ"ההתחלפות" של קולירין אבל מהול בקצת סאטירה והרבה קריצות, לדעתי מתחכם ומתאמץ מדי. כמעט כל המבקרים השתפכו על "הגננת" של נדב לפיד, שאמנם היווה שיפור על פני "השוטר" שלו אבל עדיין כתוב איום ומגלה חוסר-הבנה מוחלט של נושא מרכזי בו – שירה וסצינת השירה.

עכשיו, יכול להיות שקוראי ירגישו בחסרונם של שוברי קופות כמו "להציל את מארק ווטני" (The Martian), "גשר המרגלים" והעלבון הנורא ההוא כלפי מקס הזועם. לא פסחתי על פניהם, גם לא על פני המלודרמה "חדר", אבל קצרה היריעה מלפרט את דחייתי מכל אחד מהם. איכזבו אותי גם יקירי-אנינים כגון "המתנקשת", "מלכת העולם", "הדוכס מבורגונדי" (ג'וזף לוֹסי ור.ו. פסבינדר כבר עשו אותו טוב יותר), ו"קריד" (של ריאן קוגלר, שציפיתי ממנו ליותר). "סיקריו" של וילנב לא היה מותחן הקרטלים המקסיקנים שחיכיתי שמישהו יעשה, אם כי מתוך הקונבנציונליות והשטחיות שלו ביצבץ לפחות מתח טוב.

ראויות יותר לציון שתי קומדיות שחורות, שלא קיבלו את תשומת הלב המגיעה להן, והסבו לי הנאה מרובה: "הקולות" של מרג'אן סטראפי ועוד יותר מזה "Manson Family Vacation" של ג'יי דייויס.

כדאי גם לציין שני סרטים כבדים יותר של שני במאי קאלט שהם תמיד מעניינים: "איזנשטיין בגוונחואטו" של פיטר גרינאוויי, סרט בדיה-היסטורית הומואירוטי וקווירקי, שאיפשר לי להיזכר בגוונחואטו המדהימה שזכיתי לבקר בה, ו"אהבה" של גספר נואה, משולש-אהבים רופס-עלילה אבל רווי בפורנוגרפיה קשה (במקום האלימות הגרפית שאתם רגילים לה אצלו). שני הסרטים האלה מאד מסוגננים ועתירי כישרון, אבל מבחינה תכנית אני חושב שהם יקסמו בעיקר לאוהדיהם המושבעים של היוצרים האלה. אני לא נמנה עליהם, ולכן ההערכה שלי היא בערבון מוגבל.

סרטי השנה

  1. Kurt Cobain – Montage of Heck
    Brett Morgen (ארה"ב)

המקום העשירי הולך לסרט רוקומנטרי שרואים שבא ממעריץ, כי הוא קרוי על שם בי-סייד של הלהקה. אלא אם העתיד צופן הפתעות, אני מאמין שהתעודי של ברט מורגן יתפוס את מקומו כסרט החשוב ביותר שנעשה על קורט קוביין כפרופיל ביוגרפי, ואני כותב זאת במידה מסויימת של צער על המחסור בקולנוע מוזיקולוגי יותר. לא שהביוגרפיה של קוביין לא מעניינת. את מורגן במיוחד מעניינים ילדותו ונעוריו של קוביין, והוא מזכה אותם בטיפול מונטאז'י שמזכיר קצת את "טרניישן" (2004). במיקס כלולים רישומים ופתקים של קורט הצעיר, הקלטות ביתיות, סרטונים ביתיים, שברי ראיונות וכן גם אנימציה שהוסיף ברט מורגן בסטודיו. הסרט זכה לאישורה הרשמי של קורטני לאב, לא דבר של מה בכך. היתרונות הם השתתפותה ושיתוף-פעולה מצידה בהצגת חומרים ביתיים וגנוזים שמעולם לא נצפו. החסרונות הם שהסרט מתייחס אל לאב בכפפות של משי, ונמנע כליל מלעסוק בהתאבדות. בכל זאת, הכי חבל לי שסרטים כמו זה לא מסוגלים לומר דבר על היצירה עצמה של האמן שבמרכזם, ומה הופך אותה לכל-כך מיוחדת. לצערי, כזה הוא המקרה עם כל הקולנוע הרוקומנטרי.

קורט קוביין: מונטאז' של גיהנום

קורט קוביין: מונטאז' של גיהנום

  1. Victoria
    Sebastian Schipper (גרמניה)

חייב להודות שלא עקבתי אחרי סבסטיאן שיפר אחרי "ראן לולה ראן" (בו שיחק), סרט שמאד לא אהבתי, אבל "ויקטוריה" היא הפתעה טובה. הסרט צולם כולו בשוט אחד, וכבר ראיתי כמה סרטי וואן-שוט, אבל ככזה, נראה לי ש"ויקטוריה" מתחרה ב"תיבה רוסית" על ספוט המרשים מכולם. הנסיון לדמיין כיצד הסרט הזה הוסרט, עם כל התזמון שנדרש לו, מצד כל כך הרבה שחקנים ואנשי צוות, עושה לי סחרחורת – ומצד שני הוא מיותר ומסיח. היופי בכל הסדר המופתי הזה הוא קודם כל דווקא ההחלטה של שיפר להכניס גורם אחד של כאוס, והוא דיאלוג מאולתר. צוות השחקנים מספק תצוגה עוצרת נשימה של משחק נטורליסטי, בראש ובראשונה לאיה קוסטה בתפקיד הראשי. עוד נשמע עליה. אני לא חושב שהעלילה של הסרט הזה רעננה במיוחד, ובכל זאת הוא מחזיק חזק את הצופה ואי אפשר שלא להמליץ עליו.

ויקטוריה

ויקטוריה

  1. Results
    Andrew Bujalski (ארה"ב)

על הגבול של הקומדיה הרומנטית, אבל לא לגמרי, "תוצאות" מתאר מערכת יחסים מוזרה שנרקמת בין מאמנת כושר לבין לקוח עשיר ותמהוני שלה. לפני עשור, אנדרו בוז'לסקי היה חלוץ התופעה שנקראה "מאמבלקור" – לא תנועה מוצהרת, אלא גל של קולנוע אינדי אמריקאי מאת יוצרים צעירים שגם שיחקו זה בסרטי זה. הם עשו דרמות ריאליסטיות מאוד על בני עשרים-פלוס מדור ה-Y, טיפוסים מופנמים, קצת רגישים וקצת פלגמטים, שעסוקים בענייני אהבה וסקס וממלמלים את דבריהם ("מאמבל": מלמול). מאז, הקבוצה הזאת (ג'ו סוואנברג, האחים דופלאס, אהרן כץ ועוד) צלחה את דרכה לכיוון סרטי ז'אנר, וכך גם בוז'לסקי נדד לעבר הקומדיה. על אף ש"תוצאות" אינו משתווה בעיני לשני סרטיו הראשונים, הוא סרטו המוצלח ביותר מזה שנים, קומדיה שרואים שנוצרה על-ידי בוגר דרמות ריאליסטיות. קרקע המציאות היא דבר שעושה לקומדיות רק טוב.

RESULTS

תוצאות

  1. It Follows
    David Robert Mitchell (ארה"ב)

"משהו עוקב אחרי" הוא אחד מסרטי האימה המהנים ביותר של השנים האחרונות, ואת זה אני אומר די בביטחה: אימה זאת סוגה שאני די חורש אותה, והיא סובלת על פי רוב מקלישאתיות בלתי-נסבלת. סרטו של דיויד רוברט מיטשל הוא סרט רטרו במובן הטוב של המילה. בניגוד לשטף הרימייקים הבלתי-פוסק, שמתאמץ לעדכן את סרטי המקור לגירסאות גראפיות ומדממות יותר ובדרך מעקר מהם את כל היופי והפחד, מיטשל יצר סרט מקור שלוכד איזו רוח (ביותר ממובן אחד) ומזכיר רק את מה שהיה טוב בקולנוע האימה של שנות השבעים והשמונים. בכך, הוא מתייצב לצד במאים עכשוויים צעירים כמו טיי ווסט ואדם ווינגארד, שנראה שמתייחסים לז'אנר הזה ברצינות האמנותית שאבדה לו ומחזירים לו משהו מהחיוניות שלו. למה הכוונה? אין בו ג'אמפ-סקיירים על בסיס פרצופי-רפאים ושטויות כאלה. הוא נשען על דיאלוגים טובים ועל "רב הנסתר על הגלוי", וכך שומר על אווירה עקבית של Dread – של אימה שקטה.

משהו עוקב אחרי

משהו עוקב אחרי

  1. Time Out of Mind
    Oren Moverman (ארה"ב)

ב"מחוץ לזמן", ג'ורג' (ריצ'רד גיר) הוא הומלס שנבעט מדירה ריקה בה השתכן, ומתחיל לשוטט ברחובות ניו יורק ולחפש מחסה מהקרה המתקרבת. גם בתום הסרט אנחנו נדע מעט מאוד על עברו חוץ מהעובדה שהוא כנראה היה אבא גרוע מאוד, ובתו (בת-המשפחה היחידה שלו) אינה רוצה עמו כל קשר. כמו סרטיו הקודמים של העריק אורן מוברמן, תיאור העלילה נשמע כמו שמאלץ סוחט דמעות אבל התסריט שלו מתמרן ומתחמק בתבונה מפיתוי המניפולציה הרגשית. עלילת-העל, הכרוכה בקשר של ג'ורג' עם בתו, עדינה להפליא ואפילו שיאה הדרמטי נעדר את התפרצות האקספוזיציה הקתרטית לה הייתם מצפים. לאורך הסרט מוברמן משתמש בגיבור בתור מין מיקרופון נייד של שיחות רחוב – ג'ורג' לא מצותת, אבל בכל מקום שהוא נמצא אנחנו שומעים קטעי שיחות ברורים; וגם בתור עדשה להתבונן בה על מערכת הרווחה והתמחוי הניו-יורקית, מבט מפוכח, ביקורתי אבל לא ביקורתי בעיקרו כי זו לא הפואנטה. הדבר הכי יפה שמוברמן עושה בסרט הזה, לדעתי הדבר העיקרי, הוא בחינת האישיות של הגיבור כאדם שירד מנכסיו. בניגוד לחברו, קבצן שחור זקן, רברבן ודורשני בשם דיקסון (בן ורין), ג'ורג' צנוע מאוד, אבל נמצא בהכחשה מוחלטת לגבי מצבו. "אני בין לבין מגורים", הוא מפטיר, ומסרב לקבץ נדבות – אבל כחוט השני עוברת אצלו תחושה מושרשת של אנטייטלמנט, של "פריוילגיה לבנה", שמתבטאת רק בכך שהנפילה בלתי-נתפשת מבחינתו ולא עולה על דעתו שהוא למעשה אביון וחי מנדבות, מה שעבור דיקסון מובן מאליו. סרט יפהפה, חכם ונוגע מאוד, ואולי במפתיע – ריצ'רד גיר תפור על התפקיד ולהיפך. תענוג לצפות בו.

מחוץ לזמן

מחוץ לזמן

  1. Heaven Knows What
    Joshua & Ben Safdie (ארה"ב)

רק אל תאשימו אותי בהטיה, אבל יש לי עוד סרט ניו-יורקי בשבילכם. בעברית קוראים לו "השד יודע מה". האחים ספדי פגשו את אריאל הולמס על רציף של רכבת תחתית, התחילו לדבר איתה, והסתקרנו. מפה לשם, היא משחקת בסרט על אודות עצמה וחייה האמיתיים כג'אנקית שמתגלגלת ברחובות מנהטן עם עוד מסוממים ודילרים. במיוחד, עם מושא אהבתה איליה, קטסטרופה מהלכת שתחביבו הוא להמיט כל סוג של חורבן עליה ועל הסובבים אותה. לצורך ההכנות לסרט, השחקן קיילב לנדרי ג'ונס אפילו התחבר עם בן-גילומיו איליה האמיתי, שהרעיל והסית אותו נגד אריאל. והתוצאה? נתחיל מבראשית: מיד אחרי סיקוונס פתיחה מטלטל, ויחד עם תצוגת כותרת הסרט, מרביצה בצופה המוזיקה האלקטרונית היחודית של לא אחר מאשר יוצר הפסקול איסאו טומיטה. או שאתם מתלהבים עכשיו או שאתם צריכים בדחיפות להכיר את המלחין הזה. משם ואילך נפרש הסרט הקולע ביותר שנעשה על סטלנים ניו-יורקים מאז "בהלה בפארק הסמים" של ג'רי שצברג (1971). הוא מתאפיין בנטורליזם גבוה, ללא ספק רווי באימפרוביזציה (יש עכשיו דור צעיר של שחקנים בניו יורק שאימפרוב תפס חלק גדול בתכנית הלימודים שלהם), ועלילה פשוטה ונוגעת

HEAVENKNPWS

השד יודע מה

  1. Carol
    Todd Haynes (ארה"ב)

עם "קרול", טוד היינס חוזר לשנות החמישים, תקופת התרחשותו של סרטו הנהדר "הרחק מגן-עדן", וגם הפעם הוא עוסק ביחסים "אסורים" ובשמרנות של הבורגנות האמריקאית הסובבת אותם. "הרחק מגן-עדן" התרחש בקונטיקט הפרוורית והתמקד בנושא הגזע (אף כי כלל גם דמות משנית הומוסקסואלית), בעוד ש"קרול" מתרחש בעיר גדולה כלשהי (טוב, תירו בי. שוב מנהטן, ניו יורק. בחיי שסתם יצא ככה, וזה האחרון, אני מבטיח) ומספר על פרשיית אהבים לסבית. גם הפעם יש מימד מעמדי, וגם הפעם עלילה שהיא, כלפי חוץ, סוג של מלודרמה, משודרגת לרמה מופתית על-ידי כתיבה מורכבת, נבונה, רגישה, כנה ובוטה כשצריך וגם מאוד מרוסנת כשצריך. עדיין מורגשת השפעתו העמוקה של דגלאס סירק, גאון המלודרמות של שנות החמישים, גם אם הפעם היינס מתרחק ממנו קצת יותר מבחינה חזותית – הגוונים אחרים, התאורה שונה. רוני מארה וקייט בלאנשט שורפות את המסך בתפקידים הראשיים, אבל אני מוכרח לציין דווקא את שרה פולסון שמצליחה להתבלט מעל ומעבר לפרופורציות המשניות של תפקידה – היא שחקנית מעולה. בקיצור, הסרט גם כתוב יפהפה, גם משוחק יפהפה וגם נראה יפהפה וזה רק בשל התחרות הצמודה השנה שהוא לא מקבל מקום גבוה מזה..

CAROL

קרול

  1. Taxi
    Jafar Panahi (איראן)

זמר איראני גולה שפגשתי במקסיקו סיפר לי שהתארח פעם בביתו של ג'פאר פנהי בטהראן, בעודו במעצר הבית שגזר עליו שלטון אחמדינג'ד, ושפנהי מגדל זיקית מחמד. אז נראה שהוא למד ממנה משהו, כי כמו שזיקית מחליפה צבעים, פנהי החליט להמציא את עצמו מחדש כנהג מונית. פנהי החל דרכו כאיש צוות של עבאס קיארוסטמי בשנות התשעים, תקופה שבה קיארוסטמי ומחמלבף השתעשעו בדקונסטרוקציוניזם. התלמיד התעלה על רבו והפך לדקונסטרוקציוניסט החצוף ביותר של הקולנוע העולמי בעשרים השנים האחרונות. בסרטיו האחרונים זה מגיע לשיאו. מציאות ותסריט משמשות בערבוביה, והעלילה היא מטאפורה לעשיית סרטים לא פחות משהסרט מייצג את העולם. שבירת הקיר הרביעי קטנה על פנהי – הוא כבר ניתץ את השלישי והשני ועכשיו הוא חובט בראשון. אז אולי זה לא מפתיע שפנהי מגלם כעת את עצמו, במאי קולנוע רדוף איסורים ומגבלות שלטוניים, שנאלץ לעבוד כנהג מונית אבל מצלם את נוסעיו במצלמת בטחון, או אולי הוא עדיין במאי ומביים את כל זה. בסצנה הראשונה מתרגש ויכוח בין נוסעת במונית של פנהי, מורה, שמתנגדת לעונש המוות לגנבים, לבין נוסע גס וקולני שקוטע אותה בהתעקשות "אחרת הם לא ילמדו". הוא מסרב להגיד לה במה הוא עוסק, אבל אחרי ששילם וירד מהמונית הוא נשען חזרה פנימה ומגלה לה: "אני שודד, אבל לפחות לא מאנשים עניים". בין השורות, זו דרכו המבריקה של פנהי להסביר את עצמו, ומדוע "ההרתעה" לא עובדת כלפיו כבמאי. "טקסי" מלא במעשיות-דרשות פיוטיות כמו זו, שמועברות באמצעות הנוסעים השונים. כל אחת מהן מראה רבת-פנים, כל דמות וכל עלילה משקפת גם את פנהי ואותנו כצופים (אפרופו מראה, ר' גם סרטו "המראה" מ-1997). נוסע שהוא סטודנט לקולנוע פונה אל פנהי בבקשה: "אני עושה סרט קצר לפרוייקט גמר, תוכל להגיד לי באילו סרטים לצפות כדי ללמוד?" ופנהי עונה לו "הסרטים ההם כבר נעשו, אתה צריך לעשות את שלך". שזה אירוני, כי "טקסי" כולו הוא מחווה מכוונת וגלויה לסרטו "10" (2002) של האב הקולנועי קיארוסטמי, שגם הוא כולו מתרחש בתוך מונית. מבעד לכל הרפרנסים החיצוניים והפנימיים, רבדי ה"מטא" והפילוסופיה, זהו סרט ריאליסטי אנושי, נוגע ופלאי שהתענגתי על כל רגע שלו, ומוצא את פנהי שוב על הסוס אחרי סרטו הקודם "וילונות מוגפים" שהיה חלש יחסית.

טקסי

טקסי

  1. Saul fia
    Laszlo Nemes (הונגריה)

"הבן של שאול" הוא סרט לא נטול פגמים. הבעיה האחת הקשה שלו היא הדחיסות: הוא מנסה להכניס כמה שיותר מקומות, מצבים ואירועים לתוך מסגרת זמן שלא יכולה להכיל את כולם בצורה לגמרי אמינה. אבל אפילו הפגמים שלו הם מחירים שהוא משלם, ופודה באמצעותם חוויה קולנועית עוצמתית ביותר. זה מוכרח להיות אחד מסרטי הביכורים המרשימים של השנים האחרונות, וזה לבטח הסרט העלילתי הראשון שמספק תיאור כל כך ריאליסטי של מחנה השמדה. אפילו קלוד לנצמן, הדוקומנטריסט הגאון שמאחורי הסרט "שואה" (וסרטים תיעודיים נוספים שהם נכסי צאן ברזל – ראו גם "אחרון הלא-צדיקים" שיצא בשנה שעברה) שיבח את לאזלו נמש על ההצלחה בכך, כבוד נדיר בהחלט. הסרט מתחיל בתוך המשרפות של אושוויץ, כאשר זונדרקומאנדו בשם שאול אוסלנדר נודד לתוך פריים המצלמה – סתם כך ובדיוק כדי לציין ששאול אינו גיבור משום סוג. כמו יתר הזונדרקומאנדו, הוא יהודי שנמצא בחיים רק משום שהנאצים שברו את רוחו ומעסיקים אותו בשריפת הגוויות של תאי הגזים, וכמו האחרים גם אותו ישרפו בסוף. מכאן ואילך, המצלמה – בידיו האמונות של סינמטוגרף גאון בשם מתיאס ארדלי – נצמדת לראשו של שאול וממאנת לעזוב אותו, בצילומי טרקינג ארוכים בפוקוס רדוד שיוצר נתק חריף ומכוון בין הדמות בחזית התמונה לבין זוועות גראפיים ברקע שלה, שנשארים מחוץ לפוקוס. כך נמש מוליך אותנו דרך הגיהנום בלי לתת לנו להרגיש שהוא ניתן לייצוג, או לדמיון, או לתפיסה, במלוא נוראותו. הסיפור הוא זה: כאשר שאול רואה ילד גוסס ומת, הוא משתכנע שזהו בנו, ובאמצעות חצאי-לחישות לחבריו, הוא גומר אומר לקבור ולא לשרוף אותו ואף למצוא רב שיאמר עליו קדיש – רעיון אבסורדי ובלתי אפשרי במציאות של אושוויץ. העיסוק בנושא של אב ובנו הופך את "הבן של שאול" לתשובה הולמת לסרטו הבלתי-נסבל והספק-אנטישמי של רוברטו בניני "החיים יפים", שבו אב ובנו מבלים במחנה נאצי בילוי דמוי קייטנת קיץ קצרה. למען האמת "הבן של שאול" מספק תשובה לכל קולנוע השואה העלילתי שקדם לו. החוויה תטלטל ותסחט אתכם, אבל לא ראיתם סרט שואה עד שראיתם את הסרט הזה.

הבן של שאול

הבן של שאול

  1. Aferim!
    Radu Jude (רומניה)

בתחילת המאה ה-19 שוטר ובנו חורשים את ולאכיה הכפרית על סוסיהם בחיפוש אחר עבד צועני, שלטענתו של האציל לו הוא שייך, גנב לו כסף וברח. זו העלילה של סרט השנה שלי, "אפרים!" (לא הגרביים של אפריים אלא AFERIM!). קולנוע היסטורי, ובמיוחד זה שמייצרת ארה"ב, הוא סוגה פנטאסטית יותר מסוגת הפנטזיה דווקא משום שהוא משרטט חזיונות אסקפיסטיים ומיופים על חשבון דברים שקרו במציאות (הנה, הזכרנו לעיל את "החיים יפים"). נדיר להתקל בסרט היסטורי שעושה מאמץ, במסגרת האפשר, לדמיין איך המציאות באמת נראתה בתקופה שמסופר עליה – לא מבחינת כרונולוגיית אירועים, אלא איך אנשים דיברו והתנהגו, ככל הידוע לנו, בכנות. זה מה שעושה "אפרים!" של ראדו ז'ודה. הוא מתאר את ולאכיה, רומניה הפיאודלית, לא כפנטזיה מיופה אלא כפי שהיא כנראה היתה – שיגרה של נבערות ואנלפביתיות, מחלות זיהומיות חשוכות מרפא, הבדלי מעמדות עצומים, גזענות חובקת-כל, פטריארכיה כוחנית, עבדות כולל עבדות ילדים, גסות רוח חסרת מעצורים וכמובן אלימות ברוטאלית – אם כי לאורך *רוב* הסרט ז'ודה שומר את האלימות הקשה לסיפורים ועדויות של הדמויות. למעשה, הסרט כל כך מתרכז בברבאריות, שמפתה להרגיש שהוא יוצא מהצד השני של הריאליזם ומגיע לגרוטסקה של בערות וגסות. צבטתי את עצמי ונזכרתי ששטיפת המוח ההוליוודית כנראה חילחלה גם אלי וסביר שז'ודה לא מגזים. גם אם הוא מגזים קצת, יש בכך דווקאיות והתרסה של סאטירה אלגנטית. זה אינטליגנטי, עשוי דמויות עגולות ודינמיות, ומשוחק באופן משכנע ביותר. הלקח המר שז'ודה מעניק לנו הוא שכל קורבן, אומלל כפי אשר יהא, עדיין יודע טוב מאוד מי מתחתיו ועל מי הוא בכל זאת יכול לדרוך. הסרט מתהדר בהפקה מפוארת מבחינת תלבושות ותפאורה ומצולם יפהפה בשחור-לבן, בסינמטוגרפיה צנועה ולא מוחצנת, ועם זאת עשירה מאוד (שוטים סטאטיים וטרקינג חלקים מאד, באורכים משתנים, שוטים גדולים ומרהיבים של הדמויות בנוף פראי ובסטים כפריים מעוצבים להפליא, צילומי פְנים אינטימיים, רגישים, לפעמים דחוסים ומורכבים). סצנות החוץ המרוחקות הזכירו לי את ההונגרי מיקלוש יאנצ'ו, אולי הבמאי האחרון שתיאר את ההיסטוריה בריחוק מזועזע כל כך, בקדרות כזו, ובכנות כל כך אכזרית.

אפרים!

אפרים!

 

צפיה מהנה!

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים