אמש: "Chafed Elbows" (רוברט דאוני סניור, 1966)

האם קולנוע אקספירמנטלי חייב להיות רציני ומופשט? והאם קומדיה פארודית חייבת להיות קוהרנטית במושאי החיקוי שלה? סרטו של אביו של רוברט דאוני ג'וניור, מאבות הקולנוע האקספירמנטלי הקומי, מוכיח שאפשר אחרת

chafed-elbows-poster
מה: הקרנת עותק 16 מ"מ של Chafed Elbows (רוברט דאוני האב, 1966, ארה"ב)

היכן: סינמטק תל אביב

מתי: יום חמישי, 19 במרץ 2015, 21:00

מזה 4 שנים שחן שיינברג – אחד מהמיסיונרים הגדולים לקולנוע נסיוני בארץ, שעורך כבר שנים הקרנות בכל מקום אפשרי של פנינים שרוב הצופים לא היו נחשפים אליהן בדרך אחרת – אוצר את סדרת OFF לקולנוע אקספירמנטלי בסינמטק, והשנה הסדרה מתמקדת בקשר בין הקולנוע ההוליוודי ובין האוונגרד האמריקאי (בעיקר קולנוע המחתרת הניו-יורקי של שנות החמישים והשישים). אתמול הוקרן שם Chafed Elbows (מרפקים משופשפים, או מתחככים, בתרגום חופשי), סרטו הארוך השלישי של רוברט דאוני האב, שכיום יותר ידוע כתשובת טריוויה לשאלה מיהו אביו של רוברט דאוני ג'וניור, אך בשנות השישים והשבעים היה קולנוען נסיוני פורץ גבולות, אבסורדי וחתרני למדי.

את הקולנוע של דאוני האב כבר הכרתי בעבר, גם מצפיה אקראית לפני שנים רבות בכבלים בהבריכה של הוגו מ-1996, סרטו העלילתי האחרון (מאז הוא ביים רק סרט דוקומנטרי אחד, וכיום הוא בן 79), שזכור לי כקומדיה לא ייחודית במיוחד אבל משעשעת עם דאוני ג'וניור, שון פן ואליסה מילנו בתפקיד הראשי; גם מצפיה ב-Putney Swope המצוין, שהוא אולי סרטו הידוע ביותר והוא סאטירה ארסית על עולם הפרסום שבו איש פרסום שחור ממונה למנהל חברת פרסום ומחליט לעשות קמפיינים שבהם אומרים את האמת בצורה הכי בוטה ואנטי-פוליטקלי קורקט; וגם מ-Pound, שאף משודר לעתים בערוץ MGM תחת השם מכלאה והוא קומדיה אבסורדית שבה כל השחקנים מגלמים כלבים במכלאת כלבים (שנראים ומתנהגים כמו בני אדם) ולמרות הפוטנציאל הקומי הוא בעיקר מעין סדנת אימפרוביזציה ארוכה ואבסורדית עם רגעים טובים יותר ורגעים טובים פחות, וגם הוא היום ידוע בעיקר כעובדת טריוויה כיוון שרוברט דאוני ג'וניור עשה בו את הופעת הבכורה שלו בסרט בגיל 5 (בתפקיד כלבלב). אף אחד מהסרטים האלה לא הכין אותי ל-Chafed Elbows, מלבד הידיעה שזו תהיה קומדיה אבסורדית. בעיקר לא ידעתי כמה מצחיקה ומעוררת השראה היא תהיה.

הסרט מתחיל בכך שגיבורנו וולטר דינסמור מתעורר ליד אישה עירומה במיטתו, מנשק אותה לשלום ואז אנחנו מגלים שהיא אמו (שמשוחקת – כמו כל הנשים בסרט, אגב – ע"י אלזי דאוני, אשתו של דאוני האב ואימו של דאוני ג'וניור). לאחר מכן הוא מגלה שהוא נכנס להריון, ולאחר ניתוח קיסרי בירך יולד שטר של 1890 דולר. ואז הסרט מתחיל להיות באמת מוזר. Chafed Elbows מזכיר שילוב של סרטי צוקר-אברהמס-צוקר (טיסה נעימה, האקדח מת מצחוק), מחזות של סמואל בקט, ההומור של מונטי פייתון (3 שנים לפני שהחלו לפעול) וגל חדש צרפתי ואמריקאי. השילוב הזה מתבטא בכך שכמעט בכל רגע יש פאנץ' או גאג ויזואלי, אבל רק חלק מהם הגיוניים או מובנים, חלק מקדמים את העלילה וחלק קוטעים אותה בשרירותיות, ואם כל זה לא מספיק, צריך להזכיר שרוב הסרט מצולם בכלל בסטילס.

chafed-elbows

בעולם אחר היה ניתן לחשוב על סגנון העשיה החופשי מכל מגבלות של דאוני כמשפיע ופורץ דרך, אבל האמת היא שכמעט בלתי אפשרי לחשוב על ממשיכי דרך לסגנונו, ששילב בין חוסר הליניאריות והאבסורדיות הזרם-תודעתית של האוונגרד ובין הומור סלפסטיקי שנון ומשולח רסן. בעיקר הסרט הזה יכול לשמש כתבנית ליוצרים שעובדים עם אפס תקציב, כיוון שהצילום בסטילס חוסך חלק ניכר מערכי ההפקה (וזמן צילום, ובימי הצילום בפילם – גם חומר גלם), וחוסר הליניאריות המובנה של הסגנון משחרר את הכתיבה ממגבלות של בניית דמויות, קונפליקטים וכל שאר מרעין בישין שמסרסים יוצר קולנוע מתחיל. בהקדמה שיינברג סיפר שדאוני עבד בהשראת קולנוע המחתרת הניו-יורקי של זמנו, שכלל קולנוענים כקנת' אנגר (שסרטו Scorpio Rising הוקרן בזמנו יחד עם הסרט הנ"ל), וג'ונאס מקאס (שהעריץ את הסרט הזה, ושלוש שנים קודם עזר לאחיו אדולפאס מקאס ליצור את הללויה הגבעות, קומדיה אקספירמנטלית חשובה נוספת, שכיום זכורה כהשפעה ישירה על חור בלבנה של אורי זוהר). ניתן לראות כיצד דאוני השתמש בהשפעות האלה, של קולנוע מחתרת שנוצר באפס תקציב, ב-16 מ"מ ועם חברים ומשפחה (ובמידה מסוימת גם עבורם ועבור הסצנה המקומית ולא עבור קהל רחב) בשביל לשחרר את עצמו מכל מגבלה יצירתית ולהוציא לפועל כל רעיון שעלה בראשו, בדומה לאנשי הגל החדש שפעלו בכל רחבי העולם באותם שנים. שיינברג גם הזכיר את הדמיון (וכנראה גם השפעה) של הסרט לסרטיו של ג'ון ווטרס, ואכן, למרות שאלמנט הקאמפ פחות בולט כאן (אך הוא קיים, בעיקר באיפור של דמויות הנשים שכאמור מגולמות ע"י אותה שחקנית), ישנו הלעג לערכי המשפחה האמריקאית, חוסר הפחד מטעם רע ותמהוניות כללית שאפיינו את ווטרס (שבתחילת דרכו גם יישם אותם בתוך סגנון קולנועי לא שגרתי).

אחד הדברים המהנים בסרט הוא שלמרות האבסורדיות הנונסנסית שלו, כן ניתן לזהות בו אלמנטים ברורים מסוימים, שאחד מהם הוא לעג בולט לסצנת האמנות (עוד מכנה משותף עם ווטרס). בתחילת הסרט למשל וולטר פוגש ברחוב אמן שמכריז עליו כיצירה שלו ומציע לו ללכת לתלות את עצמו במוזיאון תחת החתימה שלו, ובמקום אחר וולטר מספר בקריינות על התמוטטות העצבים השנתית שלו כאחת המוצלחות ומלאות ההשראה של הקריירה שלו. מיותר לציין שהסרט שובר כל כלל של עריכה, צילום או נראטיב אפשרי, אבל דאוני, שלכל אורך הקריירה שלו אהב לשחוט פרות קדושות, כאן לועג לעצם הסגנון והמילייה שבתוכו הוא פועל, במעין ניסיון לפוצץ את בלון האוויר החם של הקולנוע האקספירמנטלי האמנותי. מצד שני, הוא גם לא מרגיש צורך להתחייב לכללי סגנון קומי או סאטירי מאידך. הוא לא צריך לעשות פארודיה מדויקת על קלישאות סגנוניות נוסח מל ברוקס או צוקר-אברהמס-צוקר שהוזכרו לעיל, אלא הולך צעד אחד קדימה ומשתמש בסגנון הזה פשוט בצורה סהרורית ואבסורדית. גם כשיש בו בדיחות ישירות – למשל, כשוולטר פוגש באמצע הרחוב אדם שצובע קו לבן במקום שרירותי וכשהוא נשאל לפשר מעשיו עונה "Somebody gotta draw the line". מצד אחד, יש כאן כפל משמעות קומי של הביטוי שמשמעותו היא לקבוע גבול מוסרי לסגנון התנהגות מסוים, ומצד שני דאוני מצלם אדם אמיתי שצובע את המדרכה ואינו מתייחס אליו כפאנץ' גרידא אלא כדמות נוספת בגלריה של האנשים והתופעות האבסורדיות שמאכלסות את הסרט. בכלל, לכל אורך הסרט הקצר למדי הזה (שעה אחת בלבד אורכו) נשמר האיזון בין נסיוניות קולנועית צורנית וקצב מהיר ותזזיתי של רעיונות ובדיחות, שמונע ממנו להיות מעיק כפי שלעתים פיצ'רים אקספירמנטלים יכולים להיות אחרי יותר מחצי שעה.

יותר מכל דבר אחר הצפיה בסרט פשוט עושה לך חשק לקום וליצור, בלי להתחשב בכלום. יש פה כזה שיחרור מכל מגבלה תקציבית או יצירתית שיכולה להיות לקולנוען מתחיל – הוא מראה שלא צריך צילום מדויק (או רציף), הומור משויף, הגיון נראטיבי, או משחק מהוקצע בשביל ליצור סרט שמבעבע מיצירתיות ודמיון גם בלי להיסחף יותר מדי לקאמפ או לפארודיה. במהותו זהו ניסוי, ואין לקחת אותו כתחלופה קבועה לקולנוע עלילתי סטנדרטי, אלא כתרגיל לשחרור המחשבה, הן כצופים והן כיוצרים.

ותראו מה זה, יש אפילו את כולו ביוטיוב:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים