מה: בריאן ווילסון בהופעה חיה

היכן: אמפי רעננה

מתי: יום רביעי, 8 ליוני 2016, 21:00

למי שפספס את ההיסטוריה של Pet Sounds, קצת חומר רקע:

1964

הביטלס: היי אמריקה, נפל לכם פה הרוקנ'רול אז לקחנו ועכשיו אנחנו עושים את זה יותר טוב מכם וכל הנשים הבריאות שלכם עם השיניים הישרות רוצות לעשות לנו ילדים, נה.

אמריקה: נוט סו פאסט חבורת ליימיז כפויי טובה, הנה גם לנו יש נערים עם תספורת קסדה וחליפות ששרים על בחורות. ולהם יש שיזוף והם עושים הרמוניות יותר טוב.

1966

הביטלס: פחח אנחנו יותר מודאגים משימפנזות הבלוז האלה מיק וקית' שיש לנו בבית. הנה עכשיו כבר 1966 והוצאנו לפני שנה את Rubber Soul הארטיסטי ממש ואתם עדיין תקועים על בנות בנות בנות גלים גלים גלים וכיף כיף כיף.

בריאן ווילסון: הנה Pet Sounds, נה.

הביטלס: שיט רגע…

1967

הביטלס: אוקיי הנה סרג'נט פפר, שינינו את העולם, יור מוב.

בריאן וילסון: אוקיי חכו חכו, אני בדיוק מבשל פה סימפוניות טיפשעשרה לאלוהים. יקראו לזה Smile וזה יהיה הדבר הכי גדול שהעולם אי פעם שמע.

אלוהים: אתה יודע בריאן, את בני ישראל הענשתי 40 שנה על פחות היבריס מזה.

2005

Smile יצא.

הביץ' בויז הייתה הלהקה הכי גדולה שיצאה מאמריקה עד וודסטוק. היה להם אפיל אמריקאי, מרובע ושמרני מספיק כדי לקנות מקום בלבו של כל רפובליקאי. ההרמוניות הדהדו רביעיות ברברשופ ומקהלות כנסיה, המילים גילמו את החלום האמריקאי של קדילאק, שמש ובחורות, הצליל היה פתוח ונאיבי כמו המרחבים של קליפורניה, והם נתנו פנים לבנות ולא-מאיימות למוזיקה של צ'אק ברי והדו-וופ. הם התאימו לכל Prom, לכל נרד וסרפר ו-Jock. הם לא היו נכנסים לתחרות פופולריות עם ישו.

כל זה כדי להדגיש כמה Pet Sounds היה אלבום מוזר ופתאומי. הביץ' בויז מכרו לאמריקה את האסקפיזם הכי אמריקאי שיש, אבל על סף התפנית הפסיכדלית שהרוק עמד לקחת – בריאן ווילסון לקח צעד פנימה לתוך עצמו. אסקפיזם מסוג אחר, אולי. פט סאונדס היה יומן פתוח, שחשף אמן שברירי, מאוד נאיבי ומאוד מאוד תלותי. דוק העצב, הגעגוע והספק שרק נרמז בהרמוניות הממיסות ובהבלחות כמו When I Grow Up to Be a Man ו-In My Room נפרשו כעת כמו מניפה, יחד עם עושר מלודי ועיבודי שלא נשמע כדוגמתו: פיל ספקטור, ברט בכרך, נגיעות קלאסיות, אקזוטיקה, מוזיקת פסקול, ג'אז, מוזיק-קונקרט, יוקללה, הרפסיקורד, גלוקנשפיל, תרמין, נביחות.

זה אחד ה-אלבומים של הסיקסטיז, כמובן, וזה נוגע ללב כמה הוא תלוש מהם. הביץ' בויז היו כל דבר חוץ מבעניינים, והמגע של ווילסון עם רוח התקופה (קרי, אסיד) הניבה את הפרי המשונה הזה, וכן את ההשלכות הטרגיות שבאו אחריו. הוא לא היה ערס משופשף כמו לנון או ג'אגר וחסר לו הריחוק האירוני ששמר על אמנים כמו דילן או הקינקס, שגם הם הגיבו לסיקסטיז בריאקציונריות. אבל מה לחלום האמריקאי ולבריטים ויהודים, אה?

מבלי להמעיט מהקורבנות האחרים של הסצנה ההיפית, יש משהו מכמיר במיוחד בסיפור של ווילסון, בשדים שהתחילו לצוץ באותה התקופה ושהכניעו אותו למשך העשורים הבאים. הוא היה יכול לשמוע פוליריתם בקרקוש של סכו"ם, אבל אלו לא היו הקולות היחידים שנרקמו אצלו בראש. בדיעבד זה נראה נורא הגיוני, עם כל זה שהוא היה ילד שמנמן שבכלל לא ידע לגלוש, ושהיה לו אבא מתעלל, ושהוא אף פעם לא הרגיש שייך, אפילו ללהקה, גם כשהוא הלחין ושר את המנוני הגוד-טיימז שליוו דור שלם.

ואת כל זה אפשר היה לראות על במה אחת ברעננה. אומר זאת: מי שזה לא היה שארגן את הסיבוב הזה עשה עבודה ממש חכמה. לא היו לי הרבה ציפיות מהופעת נוסטלגיה אבל ואללה. 12 איש איכלסו את הבמה וסיפקו גיבוי נדיב ושמן, שכיסה באלגנטיות על מה שהגיל והפסיכוזה נטלו. הנוכחות של ווילסון יחד עם אל ג'רדין נתנו תחושה של בית, וההחלטה לתת לבן של ג'רדין לסחוב בתווים הגבוהים הייתה הברקה ששמרה על הוייב המשפחתי החמקמק שהגדיר את הביץ' בויז. ומעל הכל, ההרמוניות: אמנם נדרשו 10 קולות כדי לעשות צדק עם השירים שדרשו רק 4, אבל איזה צדק נעשה.

ווילסון הרבה להודות לקהל ונראה, אם להעריך בזהירות, די מבסוט ונלהב. יחסית. אי אפשר היה להתעלם מההתנתקויות שלו, מהרגעים בהם ישב באפס מעשה על הבמה והביט לחלל עת הלהקה מבצעת את שיריו, מהמבט המשתהה שקפץ מחיוך לחיוך-מעושה לאפתיה לתסכול משניה לשניה, ומההליכה האיטית והמגושמת. מה גם שאני מעריך שההופעה התחילה בתשע על הדקה (והגעתי בשלוש דקות איחור בגלל הפקקים, מכה על חטא) לא רק בגלל שהזהירו אותו שרעננה מלאה ביקים, אלא גם ובעיקר בשל כוחות אחרים שמחייבים סדר. אולי אני אובר-מנתח, אבל אני לא יכול שלא לחשוב שזאת גם הייתה הסיבה שווילסון טרח להציג כל שיר בשמו לפני שהתחיל – כנראה כדי להפיג את המתח של הציפייה. הנגנים והצוות היו סימפתיים וקשובים באופן שזר לבמת רוק.

ועם זאת ברם ואף על פי כן: זה לא היה חשוב בכלל. שיר ראשון וחצי הוקדש לסמייל, ומשם הסט המשיך בלהיטי העבר, בביצוע מקצועי, נושם וכיפי. כמה כיפי? נזכרתי באמצע הפיזוז שאני בכלל לא אוהב את השירים האלה, זה כמה.

ואז פתאום עלה איש בשם בלונדי שנראה כמו לו ריד שחור ותפס את המיקרופון וניגן רוקנ'רול ביצים-מיוזעות עם סולו ארוך הישר מהמייקס פלייס של אולימפוס. הדומיננטיות שלו כסוליסט בלטה כנגד השירים האחרים שהדגישו הרמוניות, וזה שבר את הרצף, אולי לטובה, כמו מרענן חיך שהפריד בין השירים ה"ישנים" לבין פט סאונדס שהתחיל אחרי שהסתלק עם המכנסי עור המטומטמים שלו.

ואז, אחרי עוד אינטרו מחרב-שמחות ("ועכשיו ננגן את פט סאונדס!") – קאבום. וודנט איט בי נייס? כן, זה מאוד נייס. מאט ג'רדין, זמר הרקע והבן-של, לקח פיקוד, וווילסון נכנס רק בברידג' למחיאות הקהל. "את עדיין מאמינה בי" צימרר עם השירה המקהלתית והקדנצה (כן?) השמיימית. "בואי נסתלק לקצת" התגלה לי פתאום בתור אחד ההיילייטים. ואז.

God Only Knows. רעדתי כי ידעתי שזה עומד לקרות, ואז זה קרה, ורעדתי שזה קורה והתייפחתי כמו ילדה בת 8 היסטרית כי זה קורה וזה גוד אונלי נואוז, וכי ווילסון פה ושר את זה וכי כל הפרידות והאהבות והאובדנים שאי פעם חוויתי והפינגפונג של השירה שהקיף אותי בענן שכולו אדי דמעות ואז – *פוף*. שלוש וחצי דקות, כל מה שפופ וכל מה שקסום.

"קרוליין, לא". רק השם הזה, ג'יזס. ואז, Good Vibrations, השיר שהיה אמור לסיים את האלבום. ומשם – עוד להיטים ישנים בשביל הנחיתה הרכה. הלפ מי רונדה הלפ-הלפ מי רונדה, ברברברברברה-אן, פאןפאןפאן עד שאבא יבקש את האוטו חזרה.

המופע היה פיסת היסטוריה חיה. השירים האלה – מהדביליים ועד האינטימיים והמורכבים – משורגים ב-DNA של אמריקה, ולראות את ווילסון שר אותם היום איכשהו הדגיש את הזיוף של הפנטזיה האמריקאית ובו זמנית גם אישרר את העוצמה שטמונה בה. הלהקה סיימה את השירים על החיים חסרי הדאגות, התיישרה לקידה מנומסת ומתוזמרת, ווילסון דידה מהבמה בביישנות מבולבלת, הקהל האקסטטי התעדכן במה שקרה בשרונה ואני צלצלתי ישר לסבתא להגיד לה שהכל בסדר כי הייתי בהופעה של הביץ' בויז.