4 הערות נגד "הבן של שאול"

"הבן של שאול", סרט השואה ההונגרי זוכה האוסקר לסרט הזר, היה אחד הסרטים המוערכים ביותר של השנה וחצי האחרונות. לכן איתי עמוס הרגיש חובה להרים קול בודד של התנגדות לסרט וסגנונו הקולנועי, וגם לשאול האם הוא באמת מספק תשובה טובה לשאלה כיצד ניתן לייצג את השואה בקולנוע

son-of-saul

הבן של שאול (Saul fia, במאי: לאזלו נמש, הונגריה, 2015) היה לאחד מהסרטים המדוברים והמוערכים ביותר בעולם הקולנוע מאז שהוצג בבכורה בפסטיבל קאן בחודש מאי של השנה שעברה וזכה שם בפרס הגדול של חבר השופטים, הפרס השני בחשיבותו לאחר דקל הזהב. בהמשך הוא זכה בפרס האוסקר לסרט הזר, ולאחרונה כיכב במרבית רשימות סיכום השנה של המבקרים בארץ (כיוון שהוא יצא כאן רק השנה), כולל ברשימה המצוינת שפירסם כאן שני קיניסו, שם הוא בחר בו כסרט הטוב ביותר של השנה.

מהסיבה הזאת הרגשתי שאני לא יכול לשתוק יותר וחייב לאוורר את חוסר התרשמותי מהסרט, ולו דווקא בגלל שנראה שאני נמצא די לבד בדעותיי השליליות על הסרט, ואם אני לא אכתוב אותן, אף אחד אחר לא יכתוב. יאמר מראש: אני לא חושב שמדובר בסרט פסול או רע באופן יוצא דופן. הוא אינו מניפולטיבי, אינו פגום מבחינה טכנית (להפך, הוא וירטואוזי בהרבה מובנים), וגם אינו משוחק, מבויים או כתוב בצורה חסרת כישרון. אם הוא היה כזה, לא היה טעם שאטרח לכתוב עליו שנה וחצי לאחר שיצא. מדובר בסרט מרשים וניתן להבין למה הוא זכה להערכה שאותה קיבל. אך הבעיות שלי איתו קשורות אך ורק לבחירות האמנותיות הקולנועיות שנעשו בו, והדיון בהן, דווקא בגלל שנעשו בכישרון ובמחשבה שראויים להתפלמסות איתן, הוא דיון רחב יותר בקולנוע האמנותי שנעשה היום. את הבעיות שלי עם הסרט וסגנונו הקולנועי חילקתי לארבע הערות, ולו בשביל להקל על עצמי לסדר את המחשבות שלי בנוגע אליו, שכאמור עלו קודם כל כתגובת נגד לקונצנזוס הביקורתי החיובי עליו. מובן מאליו שהקריאה מיועדת למי שכבר ראה את הסרט (ואולי גם קרא כמה ביקורות עליו), ולא למי שטרם חווה אותו ומאמין שיכולים להיות ספוילרים לסרט שואה.

son-of-saul-still

1.

קודם כל, בניגוד למה שנכתב בידי הרבה מבקרים, הסגנון שהסרט נוקט בו הוא לא הדרך היחידה לייצג את השואה. למעשה, בעיני זאת גם לא דרך לעשות קולנוע בכלל – להחליט על עיקרון צילומי (במקרה הזה, ההתמקדות על הדמות הראשית והוצאת שאר העולם מפוקוס) ולתת לו להדריך את כל השוטינג של שאר הסרט, בלי לשאול מה מתאים יותר לכל סצנה. מעבר לכך שזה פתרון קל, כאמור בגלל שהוא חוסך לך מחשבה פרטנית בכל סצנה, זה עיקרון שמעקר קודם כל את תחושת המציאות ומנכיח את הקולנועיות, לא שזה דבר רע תמיד, אבל בסרט ששואף לריאליזם כמו כאן זה פוגם. וכמו כן, יש שלב שבו עיקרון יכול לתרום לסרט ולהיות לא מורגש אבל עדיין לתת לו אחידות סגנונית (למשל, ההחלטה לצלם כל סצנה בשוט אחד בבגרות של כריסטיאן מונג'יו השנה, או ההחלטה לא להזיז את המצלמה בחתונה מאוחרת של דובר קוסאשווילי, שתיהן כמעט לא מורגשות בצפיה ראשונה) ויש שלב שבו הוא הופך למניירה. השלב הזה הוא כשיש התנגשות בין תחושת החיים של הסרט לבין העיקרון שבא לפניה, וזה המקרה כאן לדעתי.

2.

מותר להראות הכל בקולנוע. גם בסרטי שואה. האם זה אפקטיבי? ניתן להתווכח על כך, מן הסתם ניתן להקהות את הרגישות של הצופה ע"י יותר מדי זוועות ולהזיק לסרט, וניתן גם להציג זוועות בצורה סתמית מדי שלא עושה עם האפקט הרגשי המציאותי שלהן צדק (כמו בהרבה סרטי ארטהאוס "קיצוניים" עכשוויים), אבל שוב, ההתחמקות מלהראות את הזוועות היא לא הדרך היחידה לעשות סרט שואה. השאלה היא כיצד עושים את זה ועדיין עושים צדק עם הזוועה הזאת דרך הייצוג שלה. דווקא לאחר הפתיחה בבן של שאול, שבה כן רואים קצת את המשרפות, ההימנעות המכוונת מייצוג גרפי של הזוועות, כשברור לנו שהן מתרחשות סנטימטרים ממה שאנו כן רואים ומקיפות אותנו דרך הסאונד, יוצרת תחושה של חסר. של חוסר רצון להתעמת עם השאלה כיצד מתמודדים איתן בצורה קולנועית בלי להתחמק מהן, כיצד מייצגים אותן בלי להמם את הצופה עד קהות רגשית אבל עדיין תוך כדי העברת התחושה הריאליסטית. מקריאת רוב הביקורות אני מבין שזה כן עבד ככה עבור רוב הצופים, אבל לא עבורי. ברור שלשהות במרחב המנטלי הזה זו חוויה מטלטלת, אבל גם אם היו עושים לכל צופה דמיון מודרך בעיניים עצומות על איך זה להיות באושוויץ, הוא היה עובר חוויה מטלטלת. האם ישנם בסרט דימויים שחורגים ממה שהוא היה מדמיין בעצמו? בעיני לא. נכון, הוא נותן תחושה חזקה מאוד של "להיות שם", במיוחד כאמור דרך עבודת סאונד יוצאת דופן, אבל הוא נותן לך להיות שם רק מבחינת התחושה הפיזית, לא הרגשית.

3.

בסופו של דבר מה שחסר בסרט הזה כמו בכל סרט שמודרך על ידי מניירות זו ספציפיות. ספציפיות שמעלה את הטיפוסי והשגרתי אל רמת האנושי. הסיפור של הדמות הראשית הוא אנושי מאוד, אין ספק, במיוחד ככל שאנחנו מבינים את המניע שלו לתת משמעות בכל מחיר לקיום חסר המשמעות שלו, אפילו במחיר סיכון כל השאר ואיבוד עצמו לשגיונותיו. אבל זה עדיין לא הופך אותו לאנושי, כי הוא לא באמת דמות חיה, הוא פונקציה, הוא סדרה של פעולות סכמטיות בלי תווי אופי ברורים ומנוגדים מספיק. בלי קונטרסטים, בלי תכונות אופי שיש מתח ביניהן, ששוברות את הקו הכללי, אלה שבזכותן אנחנו קוראים לדמות "עגולה" כאילו זה בונוס ולא דרישה מינימלית לדמות בדרמה. זה שהניתוק הרגשי שלו מתקבל על הדעת בהתחשב בג'וב שלו לא פוטר את הסרט מלאפיין אותו בצורה מורכבת יותר. זה כמובן משליך גם על שאר הדמויות, וגם שם היותן דמויות משנה זה לא תירוץ.

4.

הלקוניות של הדמות הראשית היא הגרעין של הלקוניות של הסרט כולו. אני לא מאמין בסרטים לקוניים, בטח לא על נושאים כאלה. נכון, יש אנטי-סנטימנטליות הגונה שנדרשת מכל סרט שעוסק בנושא הזה ורוצה לא להיות נצלני (הסרטים התיעודיים הקלאסיים על הנושא כמו לילה וערפל של אלן רנה ושואה של קלוד לנצמן מצטיינים בדיוק בזה), אבל זה לא מכתיב לקוניות. דווקא הליריות העמוקה של סרט כמו לילה וערפל והסובייקטיביות של המספר שלו (הסופר ניצול השואה ז'אן קאירול) היא זאת שנותנת למבט הלא מעורב רגשית שלו את האיזון הנכון. אנחנו חיים בעולם קולנועי שבו הליריות התפגרה כבר לפני עשרים ושלושים שנה וכל מה שנותרנו איתו זה לקוניות אנטי-אנושית מצד אחד וסנטימנטליות שכביכול חוגגת את "הרוח האנושית" מצד שני. הסרט הזה, כמו רוב קולנוע הארטהאוס כיום, שייך לסוג הראשון, וחלק ניכר מהביקורות עליו לסוג השני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים