ביקורת ספר: "דממת חול נשפך" (תמה חזק, 2016)

"דממת חול נשפך" (תמה חזק, הוצאת עתון 77, 2016) הוא ספר שירה בעל שפת דימויים ייחודית, שנעה בין התנ"כי ליומיומי, בין נפשו של הילד לבית המשוגעים, ושקריאה קשובה בו מגלה רבדים רבים של משמעות ויופי

כריכת דממת חול נשפך

כריכת דממת חול נשפך

ספר שירים, כמו כל יצירת אמנות, מציע הנאה רב-חושית, אך כדי לחוות אותה צריך להתאמץ, כמאמר "יגעת ומצאת – תאמין". יש להבין את מלות השפה ואת שפת המראות של השירים. לכן יש חשיבות לשיר הראשון:

*   (ע' 7)

כֹּה אָפֵל הַיּוֹם וּמִבַּעַד לְאַפְלוּלִיתוֹ

וּלְרֶשֶׁת שְׁחֹרָה, בּוֹקֵעַ אוֹר כִּשְׁעָטָה:

סוּסִים וּשְׁוָרִים שֶׁל פָּז.

הָרוּחַ טָסָה בֵּין הָעֳפָאִים.

 

כֹּה יְגֵעִים אָנוּ –

הַנְּשָׁמָה אֵינָהּ יוֹדַעַת אֶת נַפְשָׁהּ

 

רָפָאֵל הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ בְּאַחַד הַיָּמִים

 

וְהוֹתִיר אַחֲרָיו מְנִיפָה שֶׁל קַרְחוֹנִים

וְקֶרַח יָבֵשׁ מְרַחֵף

בּוֹאֲךָ אֶל הַגַּן

וְהִנֵּה הַיּוֹם הָאָפֵל הַלָּזֶה

כִּגְלִימָה מִשְׁתַּקֵּף, לוּ נַבִּיט

אֶל בֵּין קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַשְּׁבִירוֹת.

אותו היום האפל בתחילתו  ("כֹּה אָפֵל הַיּוֹם") ולקראת סופו ("וְהִנֵּה הַיּוֹם הָאָפֵל הַלָּזֶה") עוטף את השיר כגלימה, ובכל זאת נותן לקרני אור אחדות להימלט, אך הן  "קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַשְּׁבִירוֹת" – זהו עיבוד מעניין של הביטוי "שבירת קרני אור" – הלקוח מתחום הפיזיקה.

העייפות מגיעה כבר בתחילת הספר ("כֹּה יְגֵעִים אָנוּ"). השורה הבאה משחקת יפה עם המילים "נפש" ו-"נשמה": "הַנְּשָׁמָה אֵינָהּ יוֹדַעַת אֶת נַפְשָׁהּ". "רָפָאֵל" שבא אחרי שתי השורות האלה הוא כפי הנראה המלאך הממונה על הבריאות (הרפואה), אך הוא איננו:  "הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ". 3 השורות המרכזיות האלה מוסרות בצורה מעודנת את סיפור תשישות הנפש והמשכו עוד יבוא.

השיר השני משמעותי מאוד והוא העניק לספר את שמו:

דממת חול נשפך (ע' 8)

דִּמְמַת חוֹל נִשְׁפָּךְ. שְׁקֵדִיָּה בִּפְרִיחָתָהּ בֵּין הָרִיסִים בְּרַעַד

רִנַּת הַבֹּקֶר הַבּוֹקֵעַ מֵעֲטִיפַת לַיִל יָבֵשׁ.

 

אֱלֹהִים אַדִּירִים, הַאִם בְּכַוָּנָתְךָ

לְהָקֵל עָלֵינוּ אֶת הַפְּרֵדָה מִן הָאוֹר הַמָּתוֹק

כָּךְ –

עַל יְדֵי הַשְׁקָעָתֵנוּ בְּמִינֵי בְּעָיוֹת בְּרִיאוּת?

כְּעֵין עִוָּרוֹן? חֵרְשׁוּת?

 

הֵן אֶת הָרְחָשִׁים הָרָמִים שׁוּב אֵינֶנִּי שׁוֹמַעַת.

השיר נפתח בדממת חול חיצונית ונסגר מעגלית בדממת קודש פנימית. גם כאן כמו בשיר הראשון מדובר ב"בְּעָיוֹת בְּרִיאוּת", אבל הפעם – גופיות. הנושא המרכזי של השיר הוא אֱלֹהִים. את הביטוי המליצי של קריאה סתמית "אֱלֹהִים אַדִּירִים" המשוררת הופכת לפנייה אישית שברונית. ועכשיו אני מקשיבה שוב לדממה בתחילת השיר ושומעת את הביטוי "קול דממה דקה" ממלכים א' פרק י"ט, שמתאר את שיא התגלותו של אלוהים בפני אליהו הנביא. גישתה של המחברת לאלוהים לכל אורך הספר היא רוחנית ושווה לכל נפש, גם לזו החילונית, ואני מרגישה איתה בנוח.

והנה עוד שיר פנייה לאלוהים ויותר נכון – שיחה, אם כי חד צדדית– וגם הוא נפתח ונסגר מעגלית, כרוצה לומר: אלוהי עולם ומלואו:

אלוהי הרחום (ע' 12)

אֱלֹהַי הָרַחוּם, אֱלֹהַי הַנֶּעֱלָם

הֵן אַתָּה מָלַכְתָּ עֲלֵי הָאֲדָמוֹת

עַל הָאֲדָמוֹת הַבּוֹצִיּוֹת וְעַל הָאֲדָמוֹת הַזְּהוּבוֹת הַמְּנַשְּׁבוֹת

וְעַל הַיְּעָרוֹת וּבַמִּדְרוֹנוֹת וּבַיַּמִּים וְעַל פְּנֵי הָאֲגַמִּים…

שֶׁאִלְמָלֵא כֵן הָיִיתִי נֶעֱקֶרֶת זֶה מִכְּבָר בַּסּוּפָה כִּקְנֵה הַסּוּף

שֶׁכֵּן הָאַהֲבָה הָיְתָה מְשַׁסַּעַת אֶת נִשְׁמָתִי וְקוֹרַעַת אוֹתִי לִגְזָרִים

אִלְמָלֵא הִצַּלְתָּ אוֹתִי בְּכָל פַּעַם

אִלְמָלֵא קֶרֶס

שֶׁהֶחְדַּרְתָּ בְּמַעֲמַקֵּי לִבִּי וְהֵנַפְתָּ אוֹתִי אֶל מְרוֹמִים

כִּי אָז לֹא יָכֹלְתִּי לָאַהֲבָה הַהִיא וְלִסְחַרְחֶרֶת זוֹ שֶׁלְטוֹרְנָדוֹ זוֹ הַמְּמָרֶקֶת

 

הֵן יָדַעְנוּ עַד מַה מְסֻכָּן הַדָּבָר

כְּשֶׁאֲנִי וְהוּא מִתְבּוֹנְנִים בִּשְׁבִיל הֶחָלָב וּמְיַבְּבִים כָּל עוֹד נַפְשֵׁנוּ בָּנוּ

וְעוֹבֵר אֹרַח בּוֹזֵק מֶלַח עַל פִּצְעִי כִּבְדֶרֶךְ אַגַּב,

וְכָל זֹאת בְּטֶרֶם נִפְרַדְנוּ,

כִּי שַׁי שַׁבְרִירִי הֵם הַחַיִּים

אֱלֹהַי הָרַחוּם הַנֶּעֱלָם.

והנה שיר על עוד נושא מרכזי בספר – הילד:

כשגדל הילד (ע' 10)

כְּשֶׁגָּדֵל הַיֶּלֶד צוֹמֵחַ עִמּוֹ הַכָּאוֹס

וְכָל אֲשֶׁר יִקְלְטוּ חוּשָׁיו

אֲשֶׁר יִרְאֶה, אֲשֶׁר יִשְׁמַע

יוֹתִירוֹ מֻרְעָב

דּוֹמֶה לִזְאֵב עֲרָבוֹת

וְעִמָּדוֹ כְּמִיהָה

לְנִיחוֹחוֹת גַּן הָעֵדֶן…

וּלְמַשַּׁק כְּנָפַיִם…

אַט אַט נוֹבְלִים חוּשָׁיו מִן הַמַּרְאוֹת

 

אוֹמְרִים לוֹ אֲנָשִׁים לְמוּדֵי מָוֶת:

הַגְבַּהּ עֵינֶיךָ כִּי אָז תִּרְאֶה

אֶת נְהִירַת הַמַּלְאָכִים

בְּמִסְדְּרוֹנוֹת מָרוֹם

וְיִטַּהֲרוּ הָעֵינַיִם

יָפוּג הַמָּוֶת כְּאַחַת הַהֲזָיוֹת

 

הֵן כָּךְ שָׂחִים הָאֲנָשִׁים

לוּ רַק יָכוֹל הָיָה בְּאֵימָתוֹ לִמְרֹד.

נתקלנו בכישלון החושים של אדם בוגר ("עִוָּרוֹן? חֵרְשׁוּת?") בשיר הנושא דממת חול נשפך. חושיו של הילד עדיין טריים ומשרתים אותו, אך גם הם עתידים לנבול. השיר החשוב הזה מוצף לכריכה האחורית ותחתיו ביקורות משבחות של יצחק לבני ושל אשר רייך.

נחזור למחלת הנפש. השיגעון מוזכר בשירים אחדים: "וְשִׁגָּעוֹן – כַּמָּוֶת!" (ע' 9), "הִינוֹן וַאֲנִי בְּבֵית מְשֻׁגָּעִים" (ע' 14), "שֶׁהֲרֵי מָה אָנוּ לְמֵדִים מִבֵּית מְשֻׁגָּעִים" (ע' 15), ומטופל בצורה יסודית ומקיפה בשיר על "תּוֹךְ כְּדֵי, לִפְנֵי וְאַחֲרֵי אִשְׁפּוּז":

התקלות קטנות יותר עכשיו (ע' 33)

הַתַּקָּלוֹת קְטַנּוֹת יוֹתֵר עַכְשָׁו שֶׁלְּמִפְעַל הַחַיִּים

שֶׁלַּמַּאֲמָץ לְהִתְקָרֵב אֶל הָאֱלֹהִים

(הַמַּשְׁפִּילִי עַד אֶרֶץ, הַמַּגְבִּיהִי עַד מְרוֹמִים

לָשֶׁבֶת עִם אֶבְיוֹנִים בְּעֹמֶק הַמְּנוֹעִים שֶׁלְּתֵבֵל)

וְרָאוּ כֵּיצַד הֵם מַמְשִׁיכִים הַחַיִּים,

תּוֹךְ כְּדֵי, לִפְנֵי וְאַחֲרֵי אִשְׁפּוּז

הֶמְשֵׁכִיּוּת בִּלְתִּי תְּלוּיָה בַּדָּבָר –

בְּבֵית מְשֻׁגָּעִים הָאֲנָשִׁים הֵם לְכָל הַפָּחוֹת חַסְרֵי אֱמוּנָה –

דּוֹפְקִים בְּזַעַם עַל דַּלְתוֹת חֲדַר הָאֲחָיוֹת וְאֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה

וּמָתַי אֶתְרַגֵּל? בָּאֵרוּעִים?

הַנְּשָׁמָה בְּהֶחְלֵט בַּגּוּף כָּעֵת, מִשְׁתַּדֶּלֶת לְהַחְלִיט מַה לַּעֲשׂוֹת

בְּתוֹךְ גּוּף זֶה

וּבְעוֹלָם זֶה וּבֵינְתַיִם

מִתְמַתַּחַת לְהַתְאִים עַצְמָהּ לְנוֹף גּוֹרְדֵי הַשְּׁחָקִים…

הָעֲנָנִים דּוֹמִים לַעֲרֵמוֹת נוֹצוֹת אֲוָז מְעֻשָּׁנוֹת, הָרֹאשׁ מִתְמַלֵּא חֵמָה

רוֹאֶה שָׂדֶה חָרוּשׁ, שְׁדֵמוֹת יְרַקְרַקּוֹת וּשְׁמֵי תְּכֵלֶת אֲפַרְפַּר

כְּצֶבַע מִשְׁאֲלוֹת לִבָּם שֶׁל פָּעוֹטוֹת, יִלְאַט:

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שְׁכָבוֹת שֶׁל חַיִץ יֵשׁ בֵּינִי לְבֵין הַזּוּלַת

וּכְשֶׁמַּחְשִׁיךְ הַלַּיִל גַּם אֶצְלִי מַחְשִׁיךְ וְאִם כֵּן,

טוֹב שֶׁהִדְלַקְנוּ נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה.

לשיר שפת מראות מרהיבה: "הַנְּשָׁמָהמִתְמַתַּחַת לְהַתְאִים עַצְמָהּ לְנוֹף גּוֹרְדֵי הַשְּׁחָקִים…", "שְׁדֵמוֹת יְרַקְרַקּוֹת וּשְׁמֵי תְּכֵלֶת אֲפַרְפַּר כְּצֶבַע מִשְׁאֲלוֹת לִבָּם שֶׁל פָּעוֹטוֹת". האם המשוררת גם ציירת? בעמ' 4 בתחילת הספר אני קוראת: "ציור העטיפה: תמה חזק, "גשם", שמן על בד". המחברת בהחלט מציירת גם בשמן על בד וגם במלות שיר על נייר. אני אוהבה את היריעה הרחבה, חובקת כל: "תּוֹךְ כְּדֵי, לִפְנֵי וְאַחֲרֵי אִשְׁפּוּז". בַּשּׁורה "וּכְשֶׁמַּחְשִׁיךְ הַלַּיִל גַּם אֶצְלִי מַחְשִׁיךְ וְאִם כֵּן" המחברת אומרת שהיא לגמרי כמו כולם, מתואמת עם הטבע, אך בשורה הקודמת היא שונה מהאחרים: "כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שְׁכָבוֹת שֶׁל חַיִץ יֵשׁ בֵּינִי לְבֵין הַזּוּלַת". האומנם שונָה? לאמיתו של דבר, בין כולנו לזולתינו הַרְבֵּה שְׁכָבוֹת שֶׁל חַיִץ, אך לא כולנו מודעים לכך. ופתאום המחשבה הזאת: אני מודה לרפואה שמיטיבה את המצב, אך לא סותמת את היצירתיות ומאפשרת את השירים הנפלאים האלה עם השורות החד-פעמיות: "לָשֶׁבֶת עִם אֶבְיוֹנִים בְּעֹמֶק הַמְּנוֹעִים שֶׁלְּתֵבֵל".

תופעה מעניינת: עם התקדמות הקריאה מבינה פחות. מרשה לעצמי להשתחרר מהרציונליות הכובלת. מגיעה למצב צבירה של ריחוף, שכרות רוחנית. ועל זה בדיוק תמה חזק כותבת בתחילתו של השיר:

הנשמה לפתע קורסת (ע' 52)

הַנְּשָׁמָה לְפֶתַע קוֹרֶסֶת

תַּחַת עֹל הַדָּבָר הַיָּדוּעַ מֵרֹאשׁ

כִּי כַּאֲשֶׁר לְפֶתַע פִּתְאוֹם דּוֹמֶה

שֶׁהִיא נְתוּנָה לְחֻקֵּי הַבָּשָׂר וְדָם,

הִיא מוֹעֶדֶת

וּסְבִיבָהּ סַעֲרַת בְּרָקִים וְרַעַם

וְהַגּוּף כֻּלּוֹ רַעַד… מַה יִּהְיֶה?

בשיר הבא אני מבינה את הכותרת ואת השורה הראשונה, ומעבר לכך – מרותקת ומוקסמת:

תל אביב (ע' 46)

תֵּל אָבִיב הַלְּבָנָה בְּיוֹם בָּהִיר, סוֹף הַקַּיִץ,

תַּחַת מִגְדָּל בּוֹ הֻחְלְפוּ הַנְּשִׁיקוֹת בִּנְשִׁיקוֹת

עֲנָנִים יוֹרְדִים לְאַט, מְכֻרְבָּלִים בַּעֲנָנִים

וְכִפַּת הַתְּכֵלֶת מֵעָל

 

אָנוּ לְמֵדִים אוֹדוֹת הָאֱלֹהִים מִסְּפָרִים

וְהַסְּפָרִים סוֹתְרִים לְעִתִּים אֶת הַחֲוָיָה הַהִיסְטוֹרִית

וְהַכֹּל סוֹתֵר אֶת הַהֲוָיָה הָרִגְעִית

חָגַגְנוּ אֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה גַּם הַשָּׁנָה

 

שְׂדֵה אֲבַטִּיחִים שָׂרוּעַ בְּדַרְכֵּנוּ חֲזָרָה

טִירַת שָׁמַיִם נִשֵּׂאת אֶל גְּבָהִים

שְׁחָקִים וּבְנֵי שְׁחָקִים

פּוֹקְדִים אֶת חֲלוֹמִי

כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה

 

הַדְּבוֹרִים מִלְּאוּ כְּבָר אֶת תַּפְקִידָן וְנִבָּטוֹת

כְּדוֹהֲרִים עַל הַכְּבִישׁ הָרָאשִׁי אָנוּ דּוֹהֲרִים גַּם הַפַּעַם

…כָּל גַּאֲוָתֵנוּ.

מי שגם לא מבין – זהו הילד, כי טרם הספיק, אך לו "הַשֵּׂכֶל הַטָּהוֹר", כפי שכתוב בשיר הסיום:

* (ע' 55)

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא חֹפֶן עָפָר וּבוֹ רוּחַ

כְּסֶלֶק הוּא אוֹ כְּשֹׁרֶשׁ הַדּוּדָא

וְהַחַיִּים אֵינָם אֶלָּא בִּלְבּוּל מֹחַ

(הַשֵּׂכֶל הַטָּהוֹר נִתָּן לַיְּלָדִים)

אִם נַעֲרָה מְלַבְלֶבֶת לְבַדָּהּ וּבְאֵין רוֹאֶה

הַאֻמְנָם פְּרִיחָה הִיא זוֹ?

דּוֹמֶה אוֹמְרִים בְּבֵית הַקָּפֶה אֲשֶׁר עַל אֵם הַדֶּרֶךְ

וְהַחַמָּה נוֹסֶקֶת אֶל צַמְּרוֹת הַדֹּלֶב

וּמְבַדֶּרֶת אֶת עָלָיו.

יש כאן התכתבות עם השירים שבתחילת הספר: השורה "וְהַחַמָּה נוֹסֶקֶת אֶל צַמְּרוֹת הַדֹּלֶב" מהדהדת את "הָרוּחַ טָסָה בֵּין הָעֳפָאִים" מהשיר הראשון, הביטוי "דּוֹמֶה אוֹמְרִים בְּבֵית הַקָּפֶה" הוא בן זוגו של "אוֹמְרִים לוֹ אֲנָשִׁים" מכשגדל הילד.

ולסיום – בעוד מספר ימים – ביום ג' ה-2.2 מתוכנן האירוע לכבוד הספר – חגיגה עם הרבה משתתפים חשובים – בנמל תל-אביב, נמל שהסב את ייעודו להשקת ספרים. אני מוכנה לקבל את "דממת חול נשפך" בזרועות פתוחות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים